את אחיי אנוכי מבקש

אני מתעורר בכל בוקר ולא מאמין שזו אותה מדינה שאבותיי חלמו עליה ודיברו עליה בכיסופים עזים. אני חי במדינה ולא מאמין שזו אותה מדינה שצעדתי בשבילה מאות קילומטרים במדבריות סודן. אני נתקל כמעט מידי יום בתופעות מכוערות של גזענות, אפליה אטימות לב ושאר קללות ולא מאמין שכאן אני רוצה להמשיך לחיות ולחנך את ילדי. אני שומע אנשים שמכפישים אותי "יש להם ריח של פצצת אטום", "אתיופי טוב זה אתיופי בקבר", רק בשל צבע עורי ובכלל לא מכירים אותי ומעולם לא פגשו אותי.

אני רואה חדשות על טרור נגד המדינה, על אנטישמיות, על פיגועים, על מלחמה בדרך, אני כואב וחרד לעתידה של המדינה שלי. ובאייטם אחרי זה אני שומע על צעירים אתיופים שהתאבדו, או כאלה שנהג אוטובוס סירב לעלותם, ראש ראשות שמפריד ילדים בגן רק בגלל צבע עורם באמתלות משונות של טיפוח, רגישות ושאר הבלי רוח, ואני שוב שואל את עצמי מה קורה כאן? לא יודע על מה לכאוב? ועל מה להיות חרד?

'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת' אומר השיר, ואני אומר אין לי ארץ אחרת גם אם הארץ מלאה בגל עכור שמאיים לשטפה, זוהי נחלת אבותיי כאן אחיה וכאן יחיו ילדיי ומי שזה לא מתאים לו יכול לעזוב בעצמו.

חומת הפרדה עשויה בטון מזוין

בגיל 13 עזבתי את אתיופיה ללא הורים, לאחר מסעות מפרכים של ימים ולילות הגעתי לסודאן ושם חכה לי הקושי הגדול, מחלות רעב, אלימות וכלא. לא אמרתי נואש כי היה לי מגן שריון שהבאתי מבית אבא - החלום להגיע לארץ אבות אותה הארץ שהכוהנים חרפו נפשם בשביל הדת. אותה אמונה זכה וטהורה עמדה לי למשענת ביום צרה. אכן צלחתי והגעתי לארץ המובטחת. נשקתי את עפר הארץ ושעטתי במסע התאקלמות חסר פשרות. למדתי בתיכון, שרתתי בצה"ל למדתי באוניברסיטה ונכנסתי לחיים אמיתיים וכאן נתקלתי בחומה בצורה. זהו עד כאן יכולתי לעשות כי זה היה תלוי בי מכאן תלוי גם באחרים.

כאן כולנו, טוב רובנו, יוצאי אתיופים,  נתקלים בחומת הפרדה עשויה בטון מזוין. הפרדה במקומות עבודה, מגורים, תחבורה ציבורית , בתי ספר וגנים ומה לא?

עליתי ארצה מתוך בחירה ורצון לחיות בה לבנות אותה ולממש את שאיפותיי הלאומיות, המקצועיות ולתרום את חלקי בבניין האומה שטרם הניחה את הנשק על מלחמת קוממיות, אבל לדאבון הלב יש כרסום הולך וגובר שמאיים עליה מבפנים כמו גייס חמישי. אלה דווקא הנמנים לאזרחיה של המדינה הזו שהביאו את חיידק האנטראקס של ארס הגזענות שנדבקו בו ממדינות טוטליטאריות ופאשיסטיות וזורעים שנאה הסתה ופילוג בעם ישראל.

כמה כואב בזמן שהמדינה עושה מאמצים רבים בהסברה ישראלית כנגד גופים אנטי ישראלים המנסים להציגה כשלטון אפרטהייד יש מתוכה מחבלים במטרה הזו. הכאב שלי לא בא דווקא מאנשים קטנים ובורים שמנסים למדר אותנו ממרחבי המחיה הציבוריים. אלה מחפשים סיבה ללטף על האגו שלהם, אלה שסבלו מדחייה ודיכוי בצורות שונות בחייהם. הם עושים העברה לא מוצלחת.

הכאב שלי נובע דווקא מאנשים המנסים להצטייר כשפויים, נורמטיביים ונאורים, אלה שצועקים 'כיבוש כיבוש', או כפייה דתית, אפילו מאלה שצעקו צדק חברתי בקיץ 2011 . אלה שמפרידים בין דם לדם ובין כאב של מגזר כזה ובין מגזר אחר. מאנשי תקשורת שבונים נרטיב של עליית מצוקה ונטל על המדינה מאחת העליות הציוניות והאידיאולוגיות שיש במדינה. מאנשי ציבור, פוליטיקאים שמדברים במוסר כפול.

תמיד אמרו שהחברה הישראלית מתלכדת בעתות צער ומשבר, הנה המדינה נתונה במעצור ערכי דמוקרטי, וקורסת תחת נטל טרור יהודי שקט שאינו משמיע קולות נפץ. אף אחד לא שם לב שהתבצע כאן לינץ' כנגד ציבור שלם ומובחן, התבצע מגה פיגוע רב נפגעים ואף אחד לא מגיש עזרה ראשונה.

שאיש לא יאמר 'לא ידעתי'

ואז אני מחפש את חברי לספסל הלימודים, את אלה שלחמנו כתף אל כתף בצבא. אלה שתמיד נתנו להרגיש אחד מהם. כאן דרכנו נפרדו הם הטובים ואני הפחות טוב. הם נכנסים למועדוני בילויי ולמקומות תעסוקה ראויים ואני לא.

כאן אני מחפש את אחיי, איפה אתם? למה לא נלחמים ביחד כמו בצבא? למה לא מחפים עלי שאני בקו האש? רע לי, רע לי מאוד. עצוב לי, עצוב לי מאוד. מר לי ,מר לי בפה. לחברי לצרה בני עדתי אני אומר אל ייאוש, עוד יבוא יום ידינו תהיה על העליונה, נסיר את הנגע ונגאל את המדינה מייסוריה. את אחי אנוכי מבקש, אייכם?

• הכותב הוא איש חינוך ועובד בשירות הציבורי.
• הפגנה נגד גזענות תצא היום (רביעי, ה -18/1) בשעה 14:00 מרחבת הכנסת בירושלים, לכיוון הבמה המרכזית בכיכר ציון.
  

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות על החברה בישראל ובעולם? שלחו ל shlomit-sh@y-i.co.il וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.