אני והצמי"ד שלי
"כשאני אומרת למישהו שאני מדריכה ילדים עם צרכים מיוחדים, הוא מיד מזדקף, פוער את פיו בפליאה ואחרי כמה שניות של עיכול אומר- 'וואו כל הכבוד לך, זו בטח הדרכה נוראית'". רותם, מדריכה בצופים של בעלי צרכים מיוחדים מספרת 'בגוף ראשון' על החוויה
קוראים לי רותם. אני בת 17 ואני מדריכת צמי"ד (צרכים מיוחדים) בשבט צופי ים חיפה. מאז שאני זוכרת את עצמי צופי-ים הם חלק ממני, ובשבילי חלק מזה הוא השתתפות בפעילויות המשלבות ילדים עם צרכים מיוחדים. כבר מכיתה ו' נדבק בי הרצון להיות מדריכה בצופים בכלל, ומדריכת צמי"ד בפרט. בעיניי, שילוב זה הוא הכרחי ולדעתי, צריך להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ולא לפי הגדרות מגבילות.
כשאני אומרת למישהו שאני מדריכה ילדים עם צרכים מיוחדים, הוא מיד מזדקף, פוער את פיו בפליאה ואחרי כמה שניות של עיכול אומר- "וואו כל הכבוד לך, זו בטח הדרכה נוראית". אני שונאת את התגובה הזו. תמיד אני שוברת את הראש כדי לנסות להסביר במילים פשוטות ככל האפשר, למה ה"מפגרים שלי" לא תמיד יותר מפגרים מילדים "נורמאליים". למה הדרכת צמי"ד רחוקה כל-כך מהתווית שהדביקו לה.
נכון, ההחלטה לעבוד באופן קבוע עם אוכלוסיה שונה ולא מוכרת מרתיעה בהתחלה, הדבר מעלה הרבה שאלות ותהיות, ואין צורך להגיד שזו ממש לא הדרכה רגילה. אבל הנה הסקופ - ההדרכה רחוקה מלהיות נוראית, ההדרכה היא מדהימה.
לא שוכחים להגיד תודה
אנשים בדרך כלל שופטים בני אדם עם צרכים מיוחדים לפי התיוג שהחברה מדביקה להם - שונים. אבל לא משנה כמה תתייגו אנשים אחרים, שום דבר לא יכין אתכם למפגש האמיתי איתם. העבודה עם החניכים שלי, קבוצה של 9 ילדים בגילאי 14 עד 18 שסובלים מפיגור שכלי ברמות שונות, מתגמלת באופן רציף ועל בסוס קבוע. בניגוד להרבה ילדים "נורמאלים", חניכי צמי"ד לא שוכחים להגיד תודה. הם דואגים להזכיר לך פעולה אחרי פעולה שהם מעריכים את עבודתך והשקעתך כמדריך שלהם.
דואגים להזכיר לך שהם מעריכים את עבודתך והשקעתך
אבל האם השבחים והרגשת הנתינה הם סיבה מספקת? לדעתי לא. הדבר שאני מוצאת כמספק בהדרכת צמי"ד הוא תהליך הלמידה הדו כיווני שמתרחש כל פעולה. תתפלאו, הסיפוק מללמד אותם ומללמוד מהם שווה. הילדים המיוחדים האלה מקבלים את מה שכל חניך בצופים מקבל – צחוקים, חוויות, טיולים. יותר מזה הם זוכים, לעיתים לראשונה בחייהם, ליחס כמו לכל ילד רגיל בפעילות צופית. אך להפתעתי, להדריך את הילדים המיוחדים האלה גם גרם לי להרגיש אחרת, הרגשתי שאני מתפתחת ולומדת דברים חדשים, ממש כמו החניכים שלי. אין דבר שהם אוהבים יותר מזה. הם שומרים על ראש פתוח ועושים מאמץ אמיתי כדי להצליח. והכי חשוב - הם לא מוותרים לעצמם (אחד מערכי הדגל בצופי ים).
ומה אפשר ללמוד מהם?
תנועת הצופים העבריים רואה עצמה כתנועת נוער המחנכת לאחריות חברתית ולקידום שוויון ההזדמנויות, ומכאן נותנת חשיבות רבה בהתאמת פעילות התנועה לילדים ולנוער בעלי צרכים מיוחדים. בסה"כ - יש 1,800 חניכי צמי"ד בתנועת הצופים בארץ כשהמפגש בין בני הנוער עם המוגבלויות לשאר חברי התנועה, מנתץ דעות קדומות ומאפשר לשני הצדדים חוויה מרתקת של היכרות עם "האחר" וקבלה חברתית, שתוביל בעתיד לשינוי מהותי בחברה.
ומה אפשר ללמוד מהם? בתור התחלה - לחבק. לא פיזית אלא מנטלית, להצליח ולקבל כל אחד כפי שהוא. הם יכולים גם ללמד אתכם לא לפחד להפגין את הרגשות שאתם מסתירים (כמו שמחה או פחד). הדרכת צמי"ד לא תמיד קלה (אבל להדריך ילדים זה אף פעם לא קל), וחשוב לי שתדעו שלהדריך ילדים עם צרכים מיוחדים זה לא כואב, זו לא הדרכה פחות שווה או פחות משמעותית, ההיפך הוא הנכון! אני מקבלת המון מההדרכה הזו, זו הדרכה כיפית, מספקת ומתגמלת. בזכות החניכים שלי בצופים אני תמיד חוזרת הביתה עם הרגשה טובה על הלב.
- הכותבת היא מדריכה בצופי ים חיפה.
- "בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל - shlomit-sh@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
- לעדויות נוספות של מתנדבים לחצו כאן.
- בואו גם אתם לעשות קצת טוב! הצטרפו למאות אלפי האנשים שעשו מעשים טובים בלמעלה מאלף פרויקטים אשר יתקיימו ביום מעשים טובים, 20 במרץ 2012. להרשמה לחצו כאן
- ל"יום מעשים טובים" בפייסבוק - לחצו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
