לצלם דוקו: אין כמו בבית, בשדרות
"מה שמצאתי כאן בבית שבשדרות לא הייתי מוצא בשום עיר אחרת. בכל עיר יש אולי אין ספור רעיונות וסיפורים לספר, אבל דווקא כאן בפריפריה שלי טמונים סיפורים ודמויות גדולות מהחיים" - הבמאי טל אביטן כותב על סרטו הדוקומנטרי "קצוות"
"קצוות" - סרטו הדוקומנטרי של טל אביטן, מלווה את משפחתו של הבמאי בשדרות - בין טראומות אישיות לרוחות המלחמה שבחוץ. המציאות הלא פשוטה אליה נקלע הפכה להיות הנושא של סרטו, שהפך לפרויקט הגמר שלו במכללת ספיר. הסרט יוקרן הערב (ד', 20:00) במסגרת פרויקט "כשקולנוע פוגש מציאות" של הבנק הבינלאומי. בטור אישי ל-ynet מספר הבמאי על ההתרחשויות ששאבו אותו חזרה למשפחה, דרך המצלמה.
"חזרתי הביתה. אני שוב גר בשדרות אחרי 18 שנים של פנימיות ושכירות בעיר גדולה. לא חשבתי לרגע שאחזור לאותה עיירה המותקפת בטילים, ולבית ממנו התפזרו כל בני המשפחה, למעט אימי ואחי הבכור המכור לסמים. אבל החיים כמו החיים מכתיבים אחרת.
טורים נוספים של במאים שהקרינו סרטים במסגרת הפרויקט:
- "חולה את נתן": רובי אלמליח על שדרות הלא מוכרת
- "סיסאי": דוד גברו על קשיי הקליטה של משפחה אתיופית
"רסיסים": יונתן חיימוביץ' חוזר לביקור בשכונת העולים בירושלים
היו לי מחשבות על לימודי קולנוע בכל מקום בארץ ואפילו בחו"ל, ולרגע לא חשבתי על מכללת ספיר שבעיר הולדתי. רציתי לברוח מהמקום שממנו באתי, לברוח מהמצוקה המשפחתית, ומהעבר של ילדותי. תכננתי לבנות לעצמי עתיד הרבה יותר רחוק. עתיד קולנועי שבו אני ממציא בסרטיי מציאות טובה יותר. ואז, בבוקר ל"ג בעומר בשנת 2005, נקטעו חלומותיי ושאיפותיי הגרנדיוזיות לכבוש את העולם עם מצלמה ביתית, שאימי קנתה לי עם צ'קים דחויים.
טלפון אחד משדרות מחזיר אותי אל המציאות שממנה באתי, ובו ברגע ייעצב גם את הקו שבו אלך עם הקולנוע שלי. בשיחה קצרה ומחבקת הודיעו לי שאבי - "ראש המשפחה" - שם קץ לחייו בתא המעצר. ואז אני מוצא את עצמי מחליף אותו בתפקיד זה. "ראש המשפחה", אני? הרי יש לי אח בכור. רק שלצערי הוא לא עמד כבר כמה שנים בהגדרה שלו.
ואז אני מתחיל לתהות איך אני יכול בכלל לחשוב על לימודים בחו"ל ולהשאיר שני אחים קטנים, הנתונים לחסדי הרווחה ועמותות חסד למיניהם? ואיך אוכל להשאיר את אימי היקרה לגור לבדה עם בנה הגדול, שכל רצונו הוא להשיג לעצמו מנת-יתר בכל מחיר? וגם איך אוכל לעסוק בקולנוע ולספר על אנשים פשוטים, מבלי להתחיל דווקא עם סיפור אישי?
שדרות סאנסט
אם לומר את האמת, לא באמת רציתי לעשות את סרט הגמר שלי דווקא על משפחתי. רציתי להתבשל קצת, להשלים עם המציאות בשלב יותר מאוחר, ולאסוף כוחות, לפני שאגע במשהו שהוא עדיין טרי.
אבל לא היה לי זמן לחשוב או לתכנן את הסצינות הראשונות בשני סרטיי הראשונים במסגרת הלימודים. הן הכו בי מבלי שהייתי מוכן להן. נותר לי רק להדליק את המצלמה ולא להתערב במציאות שאליה נכנסתי, שהיתה חזקה יותר מכל סצינה שכתבתי לפני כן על שולחן העבודה.
רגע לפני סוף סמסטר ראשון אני מוצא את עצמי נס על נפשי למשמע צעקת ה"צבע אדום" בדרכי הביתה מהלימודים. אני רץ אל תוך בניין מגורים ישן ומוצא לעצמי מחסה זמני. ואז אני שומע בום כזה, שבאותו הרגע חשתי שהבניין עומד לקרוס עליי, ולשבור לי את המצלמה החדשה. למזלי הרב מדובר היה רק בהדף. הנפילה הייתה כ-200 מטר קדימה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להדליק את המצלמה הביתית, שהייתה עליי כל הזמן בתקופה זו, ולרוץ לעבר מקום הנפילה. אני מגיע לשם בריצה מטורפת ועיניי חושכות, אני רואה את שניר סוויסה, נער בן-16, שרוע על הדשא כשהוא אוחז בידו האחת בבטנו המדממת, וביד השנייה במישהו שבא להגיש עזרה.
מכיוון שכבר ראיתי שיש מי שמנסה לעזור לא נותר לי אלא להמשיך לצלם. הרגשתי שאני נאחז בצילום, ושרק מאחורי המסך הקטן של המצלמה היה לי כוח לעמוד מול אותה מציאות גדולה ומאיימת. הרגשתי שאני חי בתוך סצינה שהתפתחה לסרט סוף סמסטר הנקרא "עיירה פצועה".
באותו החודש מבלי שהתאוששתי מהסצינה הזאת וכבר הכתה בי סצינה חדשה ללא התראה מוקדמת. בוקר אחד אני מתעורר ואני שומע את אחי הבכור בוכה וממלמל "אימא", אני קם מהמיטה ויורד מהקומה השנייה בבית, קומה שלמה שאבי ז"ל לא סיים לבנות לפני מותו, ורואה את אחי הבכור מלמעלה כשהוא מוטל על הרצפה ומגבת כרוכה סביב צווארו.
אני מיד מבין שהוא ניצל מניסיון התאבדות, אך איני בטוח עד היום האם באמת הוא ניסה לשים קץ לחייו, בדרכו של אבא ז"ל, או שבסך הכול רצה קצת תשומת לב. את הסצינה הזאת החבאתי איפה שהוא באחת המגירות, ולא רציתי בכלל לפתוח אותה שוב.
פותח צמצם
שנתיים לאחר מכן, אני ניצב מול ההחלטה על מה אני עושה את הסרט גמר שלי, ומבין שכל סיפור שאליו אברח, לא יממש בשלב הזה את מה שאני מרגיש ורוצה לחלוק. בסרט "קצוות" אני מביא בשקיפות את העבר שלי ובו זמנית גם את ההווה. היום אני לא שוכח לרגע מאין באתי, ומאמין ומקווה שאני גם יודע לאן אני הולך.
המעבר חזרה אל הפריפריה מבחינתי, אינה הייתה רק לחזור ולהתמודד עם העבר שלי ועם מציאות מורכבת וקשה לא פחות,
אלא גם בחירה בדרך חיים המתאימה לי כאדם פשוט בין אנשים פשוטים. זה שאני חותר להיות אומן אינה הופכת אותי ליותר משכן או חבר שעובד במפעל או מנקה עבורי את הרחוב.
מה שמצאתי כאן בבית שבשדרות לא הייתי מוצא בשום עיר אחרת. בכל עיר יש אולי אין ספור רעיונות וסיפורים לספר, אבל דווקא כאן בפריפריה שלי טמונים סיפורים ודמויות גדולות מהחיים. אלו היהלומים האמיתיים, וצריך רק לבוא וללטש אותם.
הסרט "קצוות" יוקרן הערב (ד', 20:00) במסגרת סדרת "כשקולנוע פוגש מציאות", המציגה לציבור הרחב סרטים דוקומנטריים מרחבי הארץ. זאת במסגרת פרויקט "תרבות וקהילה בבינלאומי". הקרנה תתקיים באודיטוריום הבנק הבינלאומי ברחוב רוטשילד 42 תל אביב. ההקרנה פתוחה לציבור הרחב ללא תשלום.