כתוב וחם: תשוקה קרה כקרח
בנובלה היפנית "בית היפהפיות הנמות", גבר שוכב עם אשה רק כשהיא מסוממת, ישנה ואינה מודעת לקיומו. פרק נוסף ב"כתוב וחם": המדור שמוקדש למה שקורה בין הסדינים, על גבי הדפים
קריאת הנובלה "בית היפהפיות הנמות" מייצרת קודם כל תחושת אי נוחות, וככל הנראה שלתחושה זו שותפים רבים מקוראיה ומבקריה מאז נכתבה על ידי יאסונרי קוובטה ב-1961. הסיפור מובא מנקודת מבטו של אגוצ'י המכנה את עצמו "זקן", למרות שהוא מבדיל בינו לבין יתר הזקנים המבקרים בבית היפהפיות הנמות בקיוטו בכך שבניגוד אליהם, אונו עדיין במותניו. הוא מגיע אל המקום בהמלצת חבר מבוגר אחר, ומשלם ממיטב כספו כדי לשתות תה משובח ולבלות לילה בלינה לצד נערה יפה - אך ישנה - עד הבוקר.
- כתוב וחם: התאילנדיות של מישל וולבק
הנערות בבית המדובר מוכנסות אל החדר לפני הלקוח, ושוכבות במיטה כשהן ערומות ומסוממות מחומר כלשהו שמרדים אותן באופן חזק, כך ששום דבר שהלקוח יעשה או יגיד לא יעיר אותן. הן כן ממלמלות לעיתים מתוך שינה או זזות מעט, מה שמסייע לדמות מצב אינטימי, אך מובטח ללקוחות שכשהן מתעוררות הרבה אחרי שהלקוח עזב, אין להן מושג עם מי הן היו ומה הוא עשה להן.
העלילה בהווה של הסיפור מתרחשת אך ורק בתוך הבית בפעמים השונות בהן אגוצ'י פוקד אותו, ומופרעת על ידי זיכרונות מחייו ומצעירותו, שעולים בו בעודו שרוע לצד הבנות הישנות. עבורו שום דבר לא קיים עוד, מלבד השעות שלו בבית והאירועים מעברו המערבים אינטראקציות עם נשים.
ערה?
אגוצ'י אינו מנסה לייפות את הדברים או להציג את עצמו באור חיובי. הוא מבהיר שעל אף שהנערות בבית ישנות תמיד בזמן שהלקוחות מבלים עמן, הן זונות לכל דבר. המקום מציג חזות מוקפדת, בהציבו איסורים לגבי רמת הקרבה אליה מותר להגיע עם הנערות הישנות: לא אמורים להכניס דברים או איברים לפיהן ובגדול לא לגרום להן לנזק, כך הוא מבין מהנחיות המארחת, האישה הערה היחידה במקום כולו.
שיחותיה עם אגוצ'י לפני שהוא נכנס לחדר הלינה, ובעת ארוחת הבוקר שהיא מציעה לו לפני לכתו, נסבות על מזג האוויר ועל עקיצות לגבי אופיו המהוגן של המקום ולקוחותיו לסירוגין. לצד הנערות אגוצ'י לפחות לא צריך לזייף נימוס או כללי טקס.
הוא נאבק בתשוקתו לבעול אותן בשנתן או להותיר עליהן סימן כלשהו כגון שריטה מציפורניו, ולהפר את חוקי המקום, ולו כדי להזכיר לעצמו שמצבו הפיזי עדיין טוב יותר מזה של יתר הלקוחות. אולם הוא שומר על איפוק, ומלקה את עצמו בהיותו מודע לכך שלא רחוק היום והוא יהיה בדיוק כמו אותם זקנים חסרי אונות, שזקוקים לנערה מורדמת, שלא תראה אותם בקלונם.
אגוצ'י בוחן בדקדקנות את הנערות איתן הוא מבלה את הלילה, אך בעוד אנו זוכים לתיאור מפורט של איבריהן השונים, הריח שלהן, צבע שיערן וגודל פטמותיהן, הוא עצמו נותר בבחינת מתבונן בלבד. בעודו מפרק אותן באופן פטישסטי לאיברי גופן -הוא לא מסגיר איך הוא נראה. הוא כל כולו ישות גברית מזדקנת המודעת לזקנותה ולכיליון הגוף והחיים, על אף שהתשוקה שבוערת בה עדיין חמה.
על גבול אובדן ההכרה
יחד עם התקדמות הקריאה מתברר כי לנשים ב"בית היפהפיות הנמות" יש תפקיד מעבר להיותן בשר לסיפוק תאווה מזדקנת. מתוך הייצוג המטריד, המחפיץ כל כך, של מבט התשוקה הגברית המודעת להיותה בת תמותה, הריח של הבנות הישנות הוא שמעניק להן חשיבות והופך אותן לכוח חי ונושם, גם בהיותן פסיביות לחלוטין.
הריח השונה של כל נערה עמה הוא ישן לוקח את אגוצ'י אחורה, אל מחשבות על אמו, בנותיו, על מאהבות ועל זונות אחרות: כל הנשים שעברו תחת ידיו וחמקו ממנו. במהלך כל לילה הוא מסכם את חוויותיו עם הנשים שהיו חלק מחייו, על כל ההזדמנויות שהיו לו ועל ההזדמנויות המוחמצות שכבר לא יקרו לעולם.
מפורט ככל שיהיה התיאור של הבנות, כשאגוצ'י מתפתה לגעת באחת מהן קצת יותר מן המותר, תיאור מעשיו נעדר כל מילה המבהירה מה עשה - למרות שאופי הדברים ברור. הוא מופתע לגלות שמדובר בבתולה, עובדה אותה יכול היה ללמוד רק מניסיון חדירה אקטיבי בהתחשב בכך שמדובר באישה על גבול אובדן ההכרה.
אולי זו דרכו של המחבר להראות לנו שעל אף שכוחו עדיין באזור חלציו, יש משהו מסורס וחסר כל ארוטיקה ומיניות מתפקדת באדם הבא באופן הנוכחי אל אישה, בלי כל יכולת התנגדות או הסכמה מצדה. יחד איתו הקוראים חווים תהליך של אבל על אובדן הנעורים, ויותר מכך, את הכשל הבסיסי שבחוסר היכולת של גבר, מבוגר או צעיר, לתקשר עם אישה.
הכישלון הזה מודגש לאור מיקומו של הסיפור באותו ספר עם שני סיפורים קצרים יותר של קוובטה, העוסקים גם הם בתקשורת בין אישית פגומה ומפורקת של גברים עם בני אדם אחרים בכלל, ונשים בהן יש להם עניין בפרט.
קוובטה, שהיה בתחילת שנות ה-60 לחייו כשהנובלה התפרסמה, מפענח דרך אגוצ'י לצד המוות האופף את המקום ומנבא לרע, מסלול חיים פתלתל ומנוכר. במרכזו ניצב גבר, שלא משנה כמה נשים פגש, בין אם כהורה ובין אם כמאהב, הן תמיד נותרו לא מושגות, דווקא בגלל שהיו עבורו יעד לכיבוש - בשר לעטוף בו את גופו הקר. הוא לעולם לא הצליח לרדת לעומקן וליצור אינטימיות אמתית שאינה תלויה בדבר של שני צדדים חופשיים.
הוא מעביר לקוראים מסקנה עגומה זו דרך סיטואציה בה הנשים שאיתו מוחלשות ככל שניתן להחליש אדם, אך עדיין השפעתן עליו ועל השוהים האחרים בבית עצומה לאין שיעור, ורק מחזקת את הבדידות שחווה, מתוך תשוקתו, לאורך כל חייו. הגיבור שלו, אגוצ'י, מבין שמשהו היה פגום ופגוע בקשריו עם המין השני רק כשכבר מאוחר מדי. הקריאה המצמררת כמו מבקשת להציג תמונת מצב סימבולית וקיצונית על יחסים לא תקינים בין נשים לגברים, באשר הם.
"בית היפהפיות הנמות", מאת יאסונרי קוובטה. הוצאת כתר. תרגום: שונית שחל-פורת. 183 עמ'.
