"חוק המסתננים" - מפגן הכחשת שואה

שנה תמימה הוסתרה סבתא שלי בעליית גג בליטא, באזור שגרמניה הנאצית החשיבה כ"נקי מיהודים". היה זה זמן קצר לאחר שהצליחה להימלט מגטו שאוולי, שם הוחזקה כאסירה ללא משפט בתנאי כליאה קשים, יחד עם אלפי יהודים רעבים וחסרי מגן, בהם, כמובן, גם ילדים. סבתא שלי הוחבאה על-ידי אשה שאני וכל משפחתי חבים לה את חיינו ושמדינת ישראל מכירה בה כחסידת אומות העולם.

אומרים שאסור להשוות שום דבר לשואה. אולי זה נכון. על-פי החוקים שהשליט הרייך השלישי בשטחים שכבש, לו היתה סבתי נתפסת, היה צפוי לה עונש מוות מיידי. בארץ היא הייתה זוכה, לפי החוק החדש שעבר בכנסת, רק לשלוש שנות כליאה ללא משפט. לו היתה סבתי נתפסת, הייתה הליטאית הקדושה שהצילה את חייה מחוסלת אף היא, יחד עם כל משפחתה. בישראל הייתה נכלאת לחמש שנים בלבד, יחד עם ליטאים אחרים שאירחו את סבתי הנמלטת ללילה בדירי החזירים שלהם או השליכו לעברה מעט מזון ומשקה ואולי גם תפילה והתחננו שתברח ולא תוסיף לסכן אותם.

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

יצאתי פראייר / שי זקין, מילואימניק

ועדת שניט ואתם: המדריך למתגרשים / ורד כהן ורענן בר-און

לא רק את החוק הגזעני של גרמניה הנאצית הפרה העבריינית הנמלטת שברבות הימים הייתה לסבתי. על הדרך, היא זכתה לצפצף אף על הכתר הבריטי והעפילה לישראל באורח בלתי-ליגאלי, כאחרונת המסתננים. את סיפור הינצלותה מהתופת ועלייתה ארצה מספרת ארצי כסיפור גבורה, כפי שראוי. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו מציינים כחברה לא רק את פשעי גרמניה הנאצית והאבל על קורבנותיה החפים מעוון, אלא גם את שתיקת ההמונים ואומות העולם אל מול סבלם של פליטים, את החטא המסמא של התעלמות מכאב ומסבל, את העמידה על דם רעיך שזועק אליך מן הגטאות ומן המחנות ומתילי האפר וממצולות הים.

ציווי מוסרי 

אנחנו, בני הדור השני והשלישי, למדנו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא פליט שמבקשים את נפשו. בכל דור ודור חייב אדם להרגיש בלבו מיהו הפליט הנמלט מרע. לעתים זהו יהודי, לעתים שחור, אשה, זקן, נכה, כלב. לכל אלה יהא עלינו לפנות מקום בעליית הגג ביום פקודה.

שלטון שדורש מאזרחיו הסגרה של פליטים הוא שלטון שהלגיטימיות שלו פסה. ישנם עקרונות נצחיים, אוניברסליים, לדרך בה בני אדם ראוי שינהגו זה בזה. ישנם עקרונות יהודיים, עתיקים, שמתחילים במסורת על בית עבדים במצרים, עוברים דרך חזונם המוסרי הנשגב של נביאי ישראל וכלים בחופה השחורה שנפרשה על אירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. גם מהם עולה אותו ציווי מוסרי-רוחני שעליו עתיד אדם ליתן את הדין בבית צדק של מעלה או מטה.

שום חוק אינו יכול לפגוע בערבות ההדדית ובשותפות הגורל העומדות בבסיס ההתנהגות שמכונה על ידינו בשם "אנושית". עלינו לשאת את עינינו בגאווה ובמרי ולומר לכנסת ישראל ולממשלתה בקול ברור כי ידינו לא תהיינה במעל. תיכרתנה לשונותינו ולא תסגרנה פליט. ראשינו יוסרו מעלינו ולא ניתן נפש טהורה בידיהם. בשמה של סולידריות אנושית שהצילה את סבתא שלי, הריני מתכבד לירוק בפרצופו של החוק המתועב שהעברתם כאן, במפגן של הכחשת שואה שאין נורא הימנו.

עמוס בר הוא איש חינוך ותושב שכונת התקווה בתל-אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il