שו-דה-פו: עיר שוויצרית שעובדת כמו שעון

• לא משעממת בכלל: ביקור בשווייץ

• שוויצריה הקטנה: טיול עירוני בבזל וז'נבה
  

ההתיישבות הראשונה בלה שו-דה-פו החלה במחצית המאה ה-15, במסגרת בירוא יערות לצורכי חקלאות. אופיו החקלאי של היישוב שהוקם בהרים במקום היערות שהיו שם קודם לכן מצא ביטויו גם בשמו, שפירושו (על פי מקור לטיני) "שדות הבור של מקורות המים" - שם שנותן ביטוי לתנאי הקרקע הקשים מצד אחד ולמקור המים שנמצא במקום, מצד שני.

בתקופת מלחמת 30 השנים של תחילת המאה ה-17, בגלל מיקומה על נתיב מסחרי חשוב בין מרכז אירופה ובין מערבה, קיבלה העיר תמריץ כלכלי והחלה לשנות פניה.

העיר המודרנית חבה את התפתחותה לשרפה אשר כילתה אותה בשנת 1794, ולמתכנניה אשר תכננו אותה מחדש ברחובות שתי וערב - תכנון אשר לא היה ידוע עד אז בשווייץ, ועד היום הוא מתקיים בשווייץ בעיר הזאת בלבד. תכנון זה מקל על המבקרים בעיר לשוטט בה ברגל ולבקר באתריה.  

העיר לַה שו-דה-פו. מראה כללי (צילומים: יוסי ברינט, טבע הדברים)

עיר שהיא בית חרושת לייצור שעונים

שו-דה-פו ידועה בעולם כולו כמרכז לייצור שעונים, ובה נמצא גם המוזאון הבין-לאומי לשעונים. תעשיית השעונים בשווייץ החלה במחצית המאה ה-16 בעיר ז'נבה, ומשם התפרסם שמם הטוב של השעונים השווייצריים ברחבי אירופה. בתוך כ-100 שנים מלאה ז'נבה בתעשייני שעונים, דבר שגרם לכך שהללו חיפשו אזור חדש להרחיב בו את עסקיהם, והם בחרו להם את הרי היורה כאזור התעשייה החדש.

תעשייני השעונים התיישבו בשתי הערים שו-דה-פו ולה-לוקלה הסמוכה, והקימו את התעשייה הפועלת שם עד היום. התעשיינים הקימו לאמנים שלהם שכונות מודרניות, ומיקמו אותן בשכנות למפעלים; העיקרון היה שהשכונה הייתה בית, ושם גם היו המפעלים.

בעת פרוץ השרפה הגדולה, בסוף המאה ה-18, היו בעיר כ-4,000 תושבים בלבד. עד 1848, כאשר הוקמה המדינה הפדרלית של שווייץ, לאחר שגלגלי המהפכה התעשייתית הניעו את כלכלת המדינה בכלל ואת תעשיית השעונים בפרט, שילשה העיר את מספר תושביה לכ-12,000 תושבים; במשך המחצית השנייה של המאה שילשה העיר את עצמה פעם נוספת, ולשנת 1900 היא נכנסה עם 37,000 תושבים. בכך הפכה שו-דה-פו לעיר השלישית בגודלה באזור דובר הצרפתית של שווייץ, לאחר הערים ז'נבה ולוזאן, והיא שומרת על מעמדה הזה עד היום.

Rue Jardiniere

בין יצרני השעונים המפורסמים אשר החלו בעבודתם בשו-דה-פו ניתן להזכיר את ג'ראר פראגו, אבל, גאלה, הר (כיום - טאג הר), אומגה, רולקס ונובאדו. בו זמנית התפתחו בשו-דה-פו שתי תעשיות נוספות - תעשיית התחרה ותעשיית תיבות נגינה וצעצועים מכניים – אוטומטה (automata). במשך הזמן צומצם ייצור האוטומטה, עקב מעבר יצרניו לייצור שעונים והתפתחות הטכנולוגיה הקשורה לייצור צעצועים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 המשיכה תעשיית השעונים לעשות חיל, והוקמו מפעלי שעונים חדשים. כאשר לתחרות נכנסה גם ארצות הברית, עברה שווייץ להתמחות בייצור חלקי שעונים עבור התעשייה העולמית כולה, וכן הוקמו בה מפעלים לייצור מכונות וכלים מיוחדים לתעשיית השעונים.

תעשיית השעונים בשו-דה-פו ובלה-לוקלה הייתה ענף התעשייה הראשון באירופה אשר אימץ את השינויים בתעשייה העולמית, מה שהביא להקמת מפעלי שעונים נוספים ולהתפתחות מבחינת האוכלוסייה המקצועית. המבנה המיוחד של שו-דה-פו והאינטגרציה בין בתי המגורים והמפעלים, ובמקביל סלילת מסילת הברזל בין העיר ובין נוישאטל, בירת הקנטון, הביאו את שו-דה-פו להצלחה כלכלית אדירה אשר נמשכה במשך כל המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובעצם עד המשבר הכלכלי העולמי של 1930.
 

כיכר המזרקה במרכז לַה שו-דה-פו

"שלמות מכנית"

תעשיית השעונים הצליחה להתאושש מהמשבר הכלכלי, ולאחר תום מלחמת העולם השנייה ובמשך 30 שנה, עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, חזרה שו-דה-פו לאיתנה ואף הגדילה את אוכלוסייתה; אלא שאז, עם הופעתם של השעונים הדיגיטליים (המבוססים על גבישי קוורץ ועל הטכניקה האלקטרונית) נעצרה התפתחות העיר לתקופת מה. אלא שמפעלי השעונים השווייצריים אימצו גם הם את הטכניקות החדשות, התאוששו וממשיכים לפעול בהצלחה.

על התפתחותה הכלכלית של שו-דה-פו במהלך המהפכה התעשייתית של מחצית המאה ה-19 כתב קארל מרקס בספרו הקפיטל (1867) קטע קצר על אופן ייצור השעונים ותעשיית השעונים שהיוותה ענף מיוחד של התעשייה הזעירה עתירת מלאכת היד (manufactura).

וכך מתאר קארל מרקס את תעשיית השעונים בכלל ואת ייחודה של תעשיית השעונים בשו-דה-פו בפרט, בספרו הקפיטל, כרך ראשון עמודים 280-281, בתרגום העברי ("של פעם") כפי שהתפרסם בשנת 1953 בהוצאת ספריית הפועלים:

"השעון, מעשה יחיד של אמן מנירנברג, נהפך לתוצר החברתי של כמה וכמה עובדים חלקיים כגון מתקין המנגנון, דורך קפיצי שעון, גוזר לוח השעות, כורך קפיצים סליליים, קודח חורים, מתקין מנופי יהלום, חותך מחוגים, יוצק בית השעון, עושה ברגים, זהבי; ועוד מחלקות משנה מרובות... אחר כך באים... משלים עשיית נרתיק - הקפיץ והקן, לוטש הגלגלים, לוטש הברגים, צייר הספרות, גוזר הלוח... וכו' וכו' ולאחרונה בא ה-repasseur המרכיב את השעון כולו ומוסרו במצב של תנועה... וכל אותם האיברים מתכנסים ביד אחד וזה מחברם סוף סוף לשלמות מכנית".

ועל ייחודה של תעשיית השעונים שהוקמה בקנטון נוישאטל ואיחדה לראשונה את אמני מלאכת היד תחת קורת גג אחת, כותב קארל מרקס (שם): "בשנת 1854 יצרה ז'נבה 80,000 שעונים, והרי זה פחות מחמישית של ייצור השעונים בקנטון נוישאטל. שו-דה- פונדס עצמה, שאפשר לראותה כולה כיצרנית שעונים אחת, מספקת לשנה כפליים מאשר ז'נבה".

חזית בית מעוטרת בסגנון האר-נובו

הפריחה האדריכלית-אמנותית של העיר 

העושר שצברה תעשיית השעונים בשו-דה-פו מצא את ביטויו בעיצוב פני העיר מבחינה אמנותית ואדריכלית. רבים מבנייני העיר תוכננו בסגנון האר-נובו, אשר התפתח בעולם במחצית השנייה של המאה ה-19, וסבב סביב המוטיבים של אלמנטים מהטבע. עקבות כל אלה נראים בסיור בין בתי העיר, לפי מסלול שהוכן על ידי לשכת התיירות המקומית עבור התיירים והמבקרים בעיר, על פי חשיבותם של האתרים השונים מבחינה היסטורית, אדריכלית, אמנותית וכו'.

מושכות את העין עבודות הטיח, עבודות הזכוכית ועבודות הפרזול בבתים שונים; בפרט תמשיחי הקיר בחדרי המדרגות של בתים מסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20, כולם מאוירים ומצוירים בסגנון האר-נובו. מי שהוסיף ליוקרתה של העיר היה יליד העיר הידוע בכינוי שאימץ – לה-קורבוזיה (Le Corbusier).

לה-קורבוזיה נולד בלה שו-דה-פו בשנת 1887, למד והתחנך בה ורכש את השכלתו האמנותית והמקצועית. הוא אף תכנן בה כמה בניינים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 עזב לה-קורבוזיה את עירו ועבר להתגורר בפריז, שם הפך לאחד מבכירי האדריכלים בעולם. בין הבניינים המוכרים ביותר שתכנן לה-קורבוזיה בשו-דה-פו הוא הווילה הטורקית (Villa Turque), אשר תוכננה ונבנתה בשנת 1917, ונמצאת כיום בבעלות אחד מיצרני השעונים ופתוחה לביקור הקהל כמה פעמים בחודש.

בגין ייחודן הוכרו בשנת 2009 הערים שו-דה-פו ולה-לוקלה כאתרי מורשת תרבות עולמית על ידי אונסק"ו בקריטריון 4: "דוגמה יוצאות דופן לסוג בנייה, אדריכלות, טכנולוגיה ונוף, אשר השתלבותם יחד מהווה שלב משמעותי בהיסטוריה של האנושות".

נבנתה בשנת 1917. וילה טורק

היהודים בשו-דה-פו

היהודים התיישבו בשו-דה-פו לקראת סוף המאה ה-18, אך קיבלו אישורי שהייה זמניים בלבד, ואף אלה בוטלו בשנת 1790. רק בשנת 1818 קיבלו שש המשפחות היהודיות הראשונות אישור להתיישב בשו-דה-פו, ובמחצית המאה ה-19 עמד מספר היהודים בעיר על 65.

כתוצאה מהתפתחות ייצור השעונים אשר העסיק בין השאר גם מומחים יהודים, שמרביתם הגיעו מחבל אלזס, הפכה קהילת שו-דה-פו לקהילה היהודית הגדולה ביותר בשווייצריה, ובסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה בשיאה כ-850 אנשים.

כיום מתגוררים בעיר 120 יהודים בלבד. בשנת 1895 נבנה בית הכנסת המפואר של שו-דה-פו שהוא עד היום בית הכנסת היחיד בקנטון נוישאטל. בראש הקהילה עמד החל משנת 1896 הרב ז'יל וולף, רב יהודי ממוצא אלזסי שסיים את הסמינר הרבני בפריז וכיהן בתפקיד רב העיר משך 59 שנים, עד שנת 1955.

בניין בית הכנסת

בית הכנסת הוקם בסגנון נאו-ביזנטי, והוא אחד מבתי הכנסת הגדולים והמפוארים שהוקמו בשווייץ; חזיתו בנויה מסוגי אבן ושיש שהובאו מכל אזור היורה, וכיפתו שצבעה ירוק שולטת על סביבתה ובולטת על פני הבניינים שסביבה. פנים בית הכנסת מפואר ודומה מאוד לפנים בית הכנסת הגדול בשטרסבורג -QUAI KLEBER, אשר הוקם בשנת 1898 והיה כפול בגודלו מבית הכנסת בלה שו-דה-פו; בית הכנסת בשטרסבורג נהרס על ידי הנאצים בשנת 1940.

לפני שנים מספר שופץ בית הכנסת בעזרת תרומות, ונכון להיום ניתן לבקר בו בתיאום מראש עם ברטראן לייטנברג, דור רביעי ליהודי לה שו-דה-פו.

טיפים 

1. לקבלת חומר על לה שו-דה-פו: אתר האינטרנט של משרד התיירות השווייצרי

2. וכן בלשכת התיירות המקומית וכתובתה: PLACE ESPACITE 1 (שוכנת במרכז העיר)

ובאמצעות האינטרנט

3. לתיאום ביקור בבית הכנסת: MEUBLES LEITENBERG. טלפון: 329133047 (41) ולבקש את מר ברטראן לייטנברג.

הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 2012 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד