הורים מול ילדים: איך מתמודדים עם פעוט סרבן?
אם גם הפעוט שלכם הפך ל"דובי לא-לא" ואתם מוצאים את עצמכם במאבק יומיומי מתיש על כל דבר ועניין - הגיע הזמן לשינוי גישה. במקום מלחמה - עידוד, הערכה ומתן בחירה. אורית רוזנבוים מסבירה איך משיגים הפסקת אש
"היא לא מוכנה לצחצח שיניים. כל בוקר וכל ערב אנחנו נלחמים איתה", סיפרו הוריה של ליה בת הארבע. "מיד כשהיא מתעוררת היא מודיעה שלא תצחצח שיניים. הבכי מתחיל כבר במיטה" מספרת אמה, "אנחנו הולכות לחדר האמבטיה, ואני מבקשת ממנה יפה לפתוח את הפה. בסופו של דבר, אני זו שפותחת לה אותו".
בערב אותו אירוע מתנהל מול אביה. לדבריו, "לפעמים היא צורחת כל כך, שאני פשוט נשבר, ואומר לה - אז לכי לישון בלי צחצוח. בדרך כלל אני מצחצח לה את השיניים, היא בוכה קצת ואחר כך נרגעת".
כתבות נוספות על חינוך בערוץ הורים :
- אל תסדרו במקומם: ללמד את הילדים על אחריות
"גם אני קובעת!"
מצבים דומים לזה שמתרחש עם ליה והוריה מוכרים כמעט לכל הורה, ובמגוון רחב של תחומים. השאלה הגדולה שנשאלת היא כיצד ניתן להתמודד עימם. חשוב להבין שהתמקדות ביחסים, ולא רק בפעולה עצמה, תוכל לסייע לשפר את ההתנהלות. תחילה נזכיר לעצמנו כי ילדים רוצים לשתף פעולה. באמצעות התנהגותה הסרבנית של ליה היא מעבירה מסר: אתם "מחליטים עליי" בדברים רבים. בנושא הצחצוח - אני מחליטה! גם אם בסופו של דבר אתם מכריחים אותי, אני מכריחה אתכם להתרגז. גם אני קובעת!
כשילדים מרגישים שהם זוכים להבנה ולשוויון ערך הם משתפים פעולה בשמחה. התחושה שלא מתחשבים בדעתם וברצון שלהם, גורמת לילד להבין: יש אנשים שמחליטים, ואנשים אחרים שנאלצים לציית. ילדים מבינים שעדיף להיות בצד הקובע. הם מאמצים את הרעיון, כי בעזרת שיטות כוחניות שונות יוכלו לנהל את סדר היום, במקום להתנהל על פי הוראותיו של האחר.
בחברה דמוקרטית אף אחד לא רוצה לחוש חסר השפעה. ילדים יכולים לקחת חלק בקבלת ההחלטות, בעוד תפקיד ההורה לתווך את צרכי המציאות, ולאפשר לילד בחירה בין אפשרויות, במקום לאסור ולצוות. למשל, "אנחנו מצחצחים שיניים פעמיים ביום, כדי לשמור על בריאותן. אתה רוצה לצחצח על השרפרף, או לעמוד על הרצפה? אתה מעדיף את המשחה הזו או הזו?".
כשאנחנו מקצרים תהליכים ומודיעים: עכשיו מצחצחים שיניים! תלבש את הטרנינג הירוק! אנחנו לרוב לא חוסכים זמן (הם מתווכחים, מסרבים, בוכים, משתטחים על הרצפה) וגם מפספסים את היחסים. במקום לנהל דיאלוג מכבד אנחנו מצווים, ובמקום לטפח את תחושת הערך של הילד אנחנו פוגעים.
במקום להכריח, נהלו עם הילדים דיאלוג פתוח
הוריה של ליה שבים ומחזקים מדי בוקר וערב את השקפת עולמה. לרוב הם מכניעים אותה, ולפעמים אבא נכנע ומוותר לה. הן כאשר אנחנו מכניעים והן כאשר אנחנו נכנעים, המסר הוא אחד: יש חזקים ויש חלשים, והחזק מכניע את החלש.
זו מלחמה שלא נעימה לאף צד. הכנעה של ילד לא גורמת אושר, וגם כניעה לילד אינה תורמת לאושרם של הצדדים. אם המצב לא נפתר, הוא עלול להחמיר: ילדים יכולים לפתח עצירות פסיכולוגית, גמגום, "טיקים", הפרעות אכילה ועוד דרכים רבות ומגוונות - כדי להחזיר לעצמם את התחושה שהם שולטים בגופם.
הכוח נמצא בידי ההורים, כי הם יכולים לסיים את המלחמה על ידי העצמת תחושת השייכות של בתם, במקום לנסות לכפות עליה את רצונם. אם הם נחושים בדעתם להציל את מערכת היחסים, צחצוח השיניים ימתין מעט. במקום להודיע לליה מה היא צריכה לעשות, הוריה יגדירו מה הם מתכוונים לעשות, בשיחה ידידותית: "החלטנו לא לריב על הצחצוח יותר. את ילדה גדולה, את יודעת ומבינה שזה חשוב. אנחנו לא נצחצח לך בכוח את השיניים. נציע לך לצחצח - ורק אם תרצי, נצחצח".
השיחה הזו חשובה כדי לא להבהיל את ליה: היא רגילה למלחמה, ואם בוקר אחד פשוט יגידו לה "לא רוצה לצחצח? אז לא", היא עלולה להיבהל ולפרש באופן שגוי את האמירה כחוסר אכפתיות או אהבה.
וכך, בכל בוקר ובכל ערב על הוריה לשאול אותה אם היא מעוניינת לצחצח, להציע עזרה, לשמוע את תשובתה ולהגיב באדיבות, בלי כעס וסרקזם. חשוב לזכור שהבעיה הנקודתית אינה הבעיה האמיתית. ליה חשה צורך להפגין את כוחה ומחקה את הוריה, שחשוב להם מאוד שדברים ייעשו בדיוק על פי רצונם.
הכינו רשימת משימות ושתפו את הילדים
גם לליה חשוב מאוד שדברים ייעשו על פי רצונה. מבחינתה, היא לא עושה את הדברים נגד הוריה, אלא בעד עצמה. תפקידנו, כהורים, לאפשר לילדינו לחוש חזקים באמצעות תרומה, מועילות ושיתוף פעולה, במקום באמצעות מלחמה.
מטרת העל של ליה היא להרגיש מובנת, מורגשת ומשמעותית. אין לה כל רצון לבסס את מעמדה במשפחה כילדה שעושה דווקא. היא נקלעה לתפקיד הזה בגלל אוסף נסיבות. אם החוויות שהיא פוגשת ישתנו, היא תוכל לוותר על תפקיד "ילדת הלא-לא" ולמצוא לעצמה תפקיד חדש, וכך גם היא וגם הוריה ירגישו טוב יותר.
1. חזקו את תחושת השייכות
כדי לאפשר לה לחוש שמקומה הטוב במשפחה מובטח, במקביל להצעת העזרה בצחצוח השיניים, הוריה יכולים לחזק את תחושת השייכות שלה במגוון דרכים. למשל, לאפשר לה לבחור בדברים הקשורים אליה: האם ללבוש לגן טרנינג ורוד או כחול? את מי היא רוצה לארח אחר הצהריים? במה נכבד את האורחים – האם נאפה עוגה, או נכין סלט פירות?
2. התייחסו בהערכה
חשוב להתייחס אליה בהערכה: במקום לכפות עליה, הוריה יציינו מה המשימות שיש לבצע, ויבקשו את עזרתה. "ליה, את רוצה לערוך שולחן? בואי, נכין יחד סלט לארוחת הערב", ובסיום יודו לה על עזרתה.
3. העצימו את החיובי באמצעות עידוד
אפשר להעצים את הדברים החיוביים גם על ידי עידוד: "היה לי נעים להכין יחד איתך ארוחת ערב, את סיפרת לי על היום שלך בגן, ואני סיפרתי לך מה עשיתי היום בעבודה - ממש נהניתי לשוחח איתך!"
4. הגידו "לא" רק כשזה חשוב באמת
כדאי לצמצם את הפעמים בהן אומרים "לא" לדברים מהותיים: לא רצים לכביש ולא מקללים. אבל במקום להגיד בטון מצווה "לא נועלים לגן נעליים לבנות" אפשר להציע: מה תעדיפי לנעול היום, את הנעליים האדומות או את המגפיים?
זה יהיה קשה לפני שיהיה יותר קל
הימים הראשונים לאחר שההורים מנסים להעביר תחושה חדשה של שיתוף פעולה והפסקת אש עתידים להיות קשים ומאתגרים. ילדים שמנהלים מלחמות עם הוריהם גיבשו השקפת עולם מבוססת. הם הבינו שכדי להישמע כדאי להיות חזק ולהכניע, ובהתחלה רק יחריפו את המלחמה.
ההורים כבר שינו גישה, אבל הילד עוד לא שינה את השקפת עולמו. הימים הראשונים בהם ההורה אינו כופה על הילד, מתפרשים מצידו בהתחלה כ"ניצחון" כי הוא עדיין שבוי בתבנית החשיבה המוכרת. בימים אלה הילד בוחן את המציאות החדשה באמצעות השקפת העולם ששירתה אותו עד כה.
מדובר בתקופת מעבר, וכשהילד ייווכח לדעת שפני הוריו לשלום, גם הוא יתנהל בדרך אחרת. כשתזכרו שהמצב הקשה הוא זמני, תוכלו לגייס אורך רוח ולהגיב בתקיפות
ואדיבות: התקיפות היא כלפי עצמי, ההורה (אני לא צועק, אני לא כופה) והאדיבות היא כלפי הילד. השינוי המיוחל יגיע – והמשפחה כולה תהנה מפירותיו.
ושיהיה ברור: אין כאן כניעה מצד ההורים! אתם מדגימים כיצד משתפים פעולה. לא תמיד הכול יהיה בדיוק כמו שתרצו, וגם לא בדיוק כמו שהילד רוצה, אבל העיקר שתעבירו מסר חשוב: אנחנו מתנהלים באמצעות הידברות והקשבה. אין במשפחה שלנו מכניעים ומוכנעים – אנחנו מתחשבים ומשתפים פעולה. וכמובן, שגם הילד יבין שיחסים טובים במשפחה יתרמו לאושרו של כל אחד מהחברים בה.
הכותבת היא M.S בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות - מכון אדלר. לשאלות, תגובות והתייחסויות ניתן לפנות לאורית
לפנייה לכתב/ת 
