"אחלה יום": עלה תאנה עם מתכון

מישהו לא רוצה שתראו את התוכנית הזאת. עוד מעט נברר מדוע. בינתיים, אתם מוזמנים להתפנות מכל עיסוקיכם ביום שישי בשעה 11:59 ולזפזפ לחינוכית, שם מתרחש מופע פנטסטי, לא מבחינת האיכות אלא במובן של "פנטזיה", בו מירה עווד ויובל כספין מזמינים אתכם להאמין באפשרות של דו קיום. ואיך, תשאלו? דרך הלייפסטייל.

יובל כספין מירה עווד ב"אחלה יום". מרנינים (צילום: אורן גולן)

השניים יוצאים לבקר בפינות חמד ערביות או יהודיות, מראיינים בשקיקה דייגים ובעלי צימרים בתוך מערות, חוואים בודדים וייננים שעושים יין בבית בתוך השיכון, סוחר בדים דמשקאי ואוצרת אמנות במלון אמריקן קולוני וכיוצא בזה, עוברים על המסך בשבע התוכניות הראשונות.

זו הפעם הראשונה בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה שתוכנית לייפסטייל מוגשת בעברית ובערבית גם יחד. אבל היא מוגשת ביום ובשעה שבהם מובטחים לה כמעט אפס צופים. בעוד שתושביה היהודים הבוגרים של הארץ הנהדרת המוצגת על המסך טורחים לקראת השבת, תושביה המוסלמים הבוגרים טורחים לעבוד את האל ביום שישי הקדוש.

יתכן מאוד שמישהו באמת לא רוצה שלתוכנית הזאת יהיו צופים והיא נועדה רק כדי למלא איזושהי חובה עלומה בשירות אחוות העמים, הדו קיום, השוויון האזרחי ועוד כל מיני עניינים אגדיים שכאלה. גם מה שתראו על המסך איננו בדיוק לייפסטייל כי אם אגדה למבוגרים. הכל מקסים ומחויך ומירה עווד מתפייטת על חלון הראווה בעיר העתיקה בשוק שבו יש גם חנוכיות וגם איקונות. את הזקיף על החומה עם הרובה המכוון מטה לא מראים שם. כשנוסעים לחוות בודדים בנגב ומוצאים יצירת אמנות הנקראת "העקורים" מתרחקים מדיון במהותם של אלה ומצחקקים במבוכה כי כאן הרי לא מדברים על פוליטיקה, חלילה.

הם במילא רואים אלג'זירה

ביקור בכפר ראמה - לצורך פגישה עם הוריה של מירה עווד - מניב סיפור משפחתי חמים ונעים שכזה, אבל אם היו מרחיבים מעט את זווית הצילום ואת נקודת המבט, אפשר היה לדבר על כך שהצרות הגדולות בכפר ראמה מתחילות מיישובם הכפוי של עקורי עיקרית ובירעם במקום.

תרחיקו לדרום כדי לקנות יצירות אמנות בדואיות יפהפיות, או ללון במערה? תצפינו עד ראמה לצימר אותנטי ערבי בלי ג'קוזי ומסך LCD? אני לא שואלת את השאלות האלה בהתנשאות: התנסיתי בשתי החוויות, ויש לי לא מעט קבלות על דו קיום פרקטי בחיי שלי. אני יודעת עם זאת שאני מיעוט מבוטל. ש"אחלה יום" לא תורמת כלום לאף אחד, אפילו לא ברמת הלייפסטייל הבסיסי. אם יובל כספין מבשל שם עלי גפן עם פאיזה, הוא לא מדבר איתה בערבית ואתם לא מקבלים מתכון. לא אומרים לכם איך מגיעים לצימרים המופלאים שנחצבו בהר ואף פעם לא מגלים לכם כמה זה עולה. בקיצור, תוכנית שערוכה ברשנלות, עשויה בחובבנות, ומשודרת במשבצת התמוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

כל זה יכול היה להיות אחרת, מפי ששני המנחים מרנינים בנוכחותם על המסך, הדינמיקה ביניהם מצוינת, ושפיותה הניכרת של מירה עווד ממתנת אפילו את חיבתו של כספין לצעיפים מנומרים וריבוי טבעות על אצבעותיו. שניהם ראויים ליותר, הרבה יותר. ואנחנו, צופים בתושביה של ארץ אחרת לגמרי מזו הנגלית על המסך, למה אנחנו ראויים? אולי לשום דבר. אולי רק להזכיר לעצמנו את הבלופים הגדולים על שוויון, אחווה וכו' שהם חלק מעלה התאנה שהמדינה הזאת עוטה על עצמה גם ביחסה הטלוויזיוני ל-1.5 מיליון אזרחים ערבים החיים בה. לא נורא, ממילא הם רואים אלג'זירה ואנחנו את כל היתר. עם עלה תאנה שכזה, כבר עדיף להסתובב ערומים.