לגרש את החושך של "אמא טליבאן"

יש הסוברים כי הרומן מחקה את המציאות. יש שטוענים כי הרומן הוא שיקוף של המציאות או אמצעי להתבונן עליה מפרספקטיבה מקורית וייחודית. בספר הביכורים שלו, "ותהי לי אמי קברי", מבצע עו"ד יאיר נהוראי להטוטים טקסטואליים מרשימים למדי, המזמנים בחינה מחודשת באמירות הללו. בדומה לרומנים רבים לאורך ההיסטוריה, הספר מבוסס על סיפור אמיתי. הוא אינו מהווה ביוגרפיה של הדמות הראשית, אך ניזון מסממנים ביוגרפיים מובהקים, ונכתב בעקבות היכרות של המחבר עם בן דמותו של המספר.

כאמור, כתיבת פרוזה בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש - ולרוב הסעיר את המדינה, או את לבו של המחבר - אינה דבר חדש. אחת הדוגמאות המוכרות היא יצירתו של טרומן קפוטה, "בדם קר", שנכתבה אף היא בעקבות אירוע אלים. ואכן, משהו באינטנסיביות של המאורע החריג נמצאת גם ב"ותהי לי אמי קברי". נהוראי בחר בכתיבה פרגמנטרית, כמעט אנקודטלית, הנמסרת בגוף ראשון מפיו של ילד, מגיל שש עד גיל 15. אותו ילד נתון במשטר האימה שאמו מטילה עליו, מטעמים של דת וצניעות. הזיקה לפרשיית "אמא טליבאן" ברורה ונמסרת במישרין.

"אמא טליבאן". משטר אימה מטעמי דת וצניעות(צילום: גיל יוחנן )

החלטתו של נהוראי למסור את נקודת מבטו של הילד בפרשה - נוכח השיחות שניהל עמו וההיכרות המעמיקה עם הנושא - מעניינת מאוד. הוא מבצע מהלך חריג; פושט את גלימת בית-המשפט ומנסה לשרטט באמצעים ספרותיים את דיוקנו של הילד והאופן שבו התנהלו חייו במשך קרוב לעשור. נהוראי, שאינו סופר במקצועו וזהו ניסיונו הראשון בכתיבה (ככל הידוע לי), מצליח לדלג מעל המשוכות הרבות שעמדו בפניו. הוא אינו נופל לסנטימנטליות או הזדהות מוחלטת עם דמותו של הילד המספר, אינו מציג מבע סטנדרטי של רומן פסיכולוגי עכשווי על אף הציפייה שכך יעשה, והמרשים מכל - הוא מפתיע ביכולתו ליצור מרחב טקסטואלי גמיש, המכיל בתוכו אבחנות נפשיות מרתקות, דרמה מרגשת שמובילה לרגעי מחנק של ממש ושזירה של המאפיינים הדתיים הנוקשים עליהם גדל הילד ב"טקסט של חולין".

העיקרון האחרון בא לידי ביטוי בעיצוב המשכנע של הסגנון הייחודי לספר. פסוקים מהתנ"ך (שם הספר לקוח מתוך ספר ירמיהו), דרשות, ביטויים מהעולם החרדי ומאפיינים של התנהגות ושפה של האם הנחושה בדעתה לגדל את הילדים על פי צו לבה; כל אלו משולבים בטבעיות במונולוגים קטועים, הנמסרים מפיו של המספר. מונולוגים אלו אינם נשענים על המאפיינים שצוינו קודם לכן. להפך, שפתם חופשית יותר, ניזונה מהאפיונים של שפתה ותורתה של האם, אך גם מציגים לשון חדשה, מסורבלת ובהירה כאחד. לשון זו מיטיבה לתאר את רגשותיו הסוערים של המספר, ואת ההשפעה של העבר על דמותו בהווה, שכן המונולוגים הם למעשה דיאלוגים של הבן עם אמו, ושפתו החדשה מערערת במידה רבה על שפתה שלה. הדיבור הוא בגדר כוח של ממש אל מול ההשתקה, היציאה לאור מהווה גירוש של החושך שבו חי כל השנים, ותיאור קורותיו דווקא בגוף ראשון הוא הצהרה של עוצמה למול הדיכוי

סגנון ייחודי, משמעות כפולה

הדיאלוג עם האם מופיע כמעט בכל עמוד. הן בהתייחסות ישירה למודעוּת האובססיביות לקיומה ולמרותה ("אמא בכלל לא הזהירה, פתאום חנקה אותי מאחורה", או "אלוקים רואה הכול, גם אמא") והן בהשתברות של דמותה בכל תנועה ואמירה במהלך שנות התבגרותו של המספר. הכוח האמיתי של הספר הוא בשילוב המרעיש בין הסיטואציה המקוממת והבהירות שבה היא נמסרת. באשר לתודעה של המספר, הספר נפתח בתום ובחוסר הבנה, וככל שאנו מתקדמים, כך מתחילה להופיע גם התפכחות. אך היא אינה מיידית, ולא מופיעה לאחר שיא עלילתי המוביל לתפנית. ההתפכחות היא הדרגתית, מדודה, כמעט בלתי מורגשת ומתקיימת הן בנרטיב עצמו והן בשפה – שהופכת חדה וחריפה יותר, גם אם עדיין ניכרות בה עקבות הטראומה.

הסגנון שכונן את בניית הספר מעניק לסיפור משמעות כפולה. מצד אחד, המונולוגים מעניקים את האוטוריטה לילד המספר ובכך מעצימים את קולו האינדיבידואלי. מצד אחר, אלו מונולוגים קצרים, קטועים ומפוזרים, שחלקם מתארים סיטואציות מינוריות (לכאורה, אך לא רק), רחשי-לב, תפילות והווי יומיומי. כך מתגבש למעשה קול חזק אבל מקרטע, בוגר ועם זאת ילדותי, בטוח בעצמו ומלא חרדה גם יחד. שני הקטבים הללו מתקיימים לאורך הספר ובאמצעותם מתוארים התהליכים הנפשיים המורכבים שעברו על המספר – מההתמודדות עם האם,

 דרך היעדר האב ועד מציאת החום והאהבה אצל אחותו. מכיוון שכל אלו מהווים את תקופת התבגרותו של המספר, הלב נחמץ ונוכח העיצוב החכם של הסיפור, העוצמה הרגשית הגלומה בטקסט מצליחה לעבור אל הקוראים.

"ותהי לי אמי קברי" הוא טקסט יוצא דופן ומעניין מאוד במובנים רבים. לטעמי, ניתן היה לוותר על הפרולוג והערת המחבר משום שנדמה כי כל מטרתם להבהיר על שום מה ולמען מי נכתב הספר. החזרה על כך שמדובר בדמות בדיונית שאין לה דבר עם המציאות וכי במכוון לא היתה כוונה להציג באור שלילי את החברה החרדית בכללותה מיותרת בעיני. את האבחנות הללו, בין אם הן נכונות ובין אם לאו, היה צריך להותיר לפרשנות הקוראים. אולם, אני סבור כי ספרו של נהוראי מציג מבע ייחודי ומעניין על אחת הפרשיות הכואבות שנודעו בחברה הישראלית, והמהלכים הספרותיים שהוא מבצע בספר חורגים בהרבה מהמוכר והמקובל.