הבלתי מתורגמים: הייקו על מגרש הבייסבול

שם הספר שהגיע לידי לא השתמע לשתי פנים: "בייסבול הייקו - ההייקו הטוב ביותר שאי פעם נכתב על בייסבול". חד משמעי, אך עדיין מותיר סימני שאלה: מהו בייסבול הייקו? עם כמה ספרים דומים היה עליו להתמודד ובעיקר: מה עניין ספורט אמריקני פופולרי אצל שירה חסכנית ומאופקת?

• הבלתי מתורגמים: לקרוא ו(לא) לשרוף
• הבלתי מתורגמים: השיבה להודו
  

עטיפת "בייסבול הייקו". ספורט ושירה יפנית? באמת?

עם הקריאה הלכו והתבררו התשובות. ההייקו, אותה צורה שירית עתיקת יומין הנחשבת לאחת מאבני היסוד של תרבות יפן, נודעת בחוכמת הצמצום. שיר הייקו קלאסי כולל שלוש שורות, שבע עשרה הברות וציון מפורש של אחת מעונות השנה ב"קיגו", מילה שמשובצת בשיר לצורך זה במיוחד, כמו "פריחת הדובדבן" או "הצפרדע".

אבל המגבלות המחמירות לא בהכרח כובלות את כוח הביטוי של השירה. תוך כדי קריאה ב"הייקו בייסבול", נזכרתי בספר צנום ובלוי שהסתובב במשך שנים בבית, "שירי אהבה יפניים" שמו (הוצאת מחברות ספרות), ובעצה שהוא משיא: "הַפַכִּים הַקְּטַנִּים, שֶׁבָּהֶם יְצוּקָה הַשִּׁירָה הַיָּפָּנִית, אַל נָא יַטְעוּ אֶת הַקּוֹרֵא: הֵם מְכִילִים תַּמְצִית שֶׁל בֹּשֶם, שֶׁכָּל טִפָּה מִמֶנּוֹ יֵשׁ בָּהּ לְמָלֵא צְלוֹחִית שְׁלֵמָה שֶׁל מְשׁוֹרֲרִים רַבִּי מֶלֶל וּמְעוּטֵי תֹּכֶן בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם וְהַדּוֹרוֹת".

תמציתו של ניחוח חדש

ובכן, כשהספורט האמריקני האולטימטיבי הגיע ליפן, לתמצית הבושם המסורתית התווסף ניחוח חדש. במבוא של "הייקו בייסבול" מתואר כיצד לפני יותר מ-120 שנה הוכנס בסוד המשחק מַסָאוֹקָה שִיקִי, אחד מארבעת ענקי ההייקו של יפן, ומיד הפך לאוהד מושבע. הוא הציג לראשונה בכפר מולדתו שבאי שיקוקו את המחבט והכפפה, ועד יום מותו צפה במשחקי ליגה והרביץ את אהבת המשחק בתלמידיו, שגם שירי הבייסבול שלהם מצאו את דרכם לספר.

חצי מאה ומלחמת עולם נדרשו כדי שהפריה תרבותית דומה תתרחש גם מעבר לאוקיינוס. גם בארצות הברית, לתיווך בין הספורט הפופולרי לשירה הקלאסית היה אחראי מנסח של תקופה, שלגמרי במקרה גם היה ספורטאי מצטיין. ג'ק קרואק, שהוציא דור שלם של אמריקנים לדרכים בעקבות ספריו והתקבל לקולג' כשחקן פוטבול, הוא הראשון ששילב אי פעם בין שני התחומים בארצות הברית, ואף הקליט את שירי ההייקו שלו בליווי נגני סקסופון באלבום "בלוז אנד הייקוז".

החיבור בין שני העולמות אולי נראה שרירותי, אם לא אבסורדי, אך עורכי האנתולוגיה חוזרים ומדגישים שהבייסבול וההייקו פשוט נבראו זה לזה: הבייסבול צמח במרעי דשא כפריים ובשטחים פתוחים, וההייקו מקדש את הזיקה שבין האדם לטבע; ההייקו לעולם נכתב בלשון הווה ומתאר את חוויית הרגע הנוכחי, כל רגע נוכחי, והבייסבול הוא ענף הספורט האמריקני היחיד שלא משוחק על זמן.

עם הרקע הזה ניגשים אל למעלה מ-200 שירים, של 54 משוררים יפנים ואמריקנים מ-120 השנים האחרונות. האורך המכתמי האופייני וריבוי השירים מעודדים לדפדף ולגמוע אותם בזה אחר זה, ברצף זללני של פיצוח גרעינים ביציע (או של חיסול נקניקייה וכוס שתייה אימתניות, במקרה הזה), אבל קריאה כזו מחמיצה את מהות העניין, ונוצר בה רושם של סתמיות ושטחיות. כשקוראים כל שיר מתוך קשב, לעומת זאת, בנשימה משל עצמו, מתברר שמעט המילים מחזיקות עולם ומלואו, כמו למשל אצל קרואק (תרגום השירים: יונתן פיין, ותודה לדרור בורשטיין על הייעוץ):

מִגְרָש בֶּייסבּוֹל רֵיק

אֲדֹם הֶחָזֶה

מְנַתֵּר לְאֹרֶךְ סַפְסָל

לכאורה זהו תיאור שולי ואולי אפילו סתום, אבל דווקא השקט והמרווחים שבין מרצפות השיר מתירים להינות מרגע מסוים מאוד, ולהרהר קצת באותו דובר עלום שעינו פוגעת דווקא בציפור, ובטיב הכמיהה שמלכתחילה הביאה אותו לעמוד מול מגרש ריק ולצפות בו בכזו פרטנות. אצל אימַאִי סֶיי, מהמשוררים היפנים המוצלחים בקובץ, הקשר בין הטבע למשחק האנושי הנטוע בו חי עוד יותר:

צוֹעֵד בחֲזָרָה הַבַּיְתָה

הַכְּפָפָה עַל רֹאשוֹ

ַצִיקָדוֹת צוֹרְחוֹת

אַךְ הַתּוֹפֵס מִלִּיגַת הַיְּלָדִים

מַמְשִיך לְמָרֵר בּבְכִי

השיר האחרון מובא מפיו של מתבונן חיצוני יותר, מה שמאפשר להתוודע לבו-זמניות המופלאה של שני שוכני הארץ שמאכלסים את השורות, אשר עוסקים כל אחד בענייניו בלי לדעת זה על קיומו של זה. ואולי דווקא ישנו קשר בין בכי הילד לבין הלטאה?

שירה ביציע

קְלָפֵי בֵּייסְבּוֹל

פְּרוּשִׂים עַל הַמִּטָּה

גֶּשֶׁם אַפְּרִיל

(קוֹר וַאן דֶר-הוֹבֶל)

את תִּיק הַמִסְמָכִים שלי

אֲנִי אוֹחֵז בִּזְרוֹעוֹתַי

בְּעוֹדִי צוֹפֵה בַּמִּשְׂחָק הַלֵּילִי

(טַאקִי שונְאִיצִ'י)

סוֹף הַמִּשְׂחָק

כֹּל הַמּוֹשָׁבִים הָרֵיקִים

הוֹפְכִים כְּחוּלִים

(אֶלֶן פִּיצַארֶלי)

יֵשׁ כֹּחוֹת

הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא נִבְחַר

נוֹתֵן לִי אֶת כְּפָפָתוֹ

(אֵד מרקובסקי)

לעומת תשבצי ההייקו והבייסבול, המדודים בחסכנותם, "פואמה בקומיקס" של דינו בוצאטי היא קלחת מבעבעת של נושאים, תקופות וסגנונות: רומן גרפי ומיתולוגיה יוונית, מילאנו הבוהמיינית של שנות ה-60 ומחוזות השאול, ניכור אורבני ומיניות מוחצנת - הכול משמש בערבוביה בחוויה הפסיכדלית שרוקח בוצאטי, בהזיה פרי עטו ואיוריו.

ואולם העושר הרב לא הופך לגודש, וככל שמקבלים את חוקי העולם האלטרנטיבי שפורש הספר, כך הקריאה בו הולכת ונעשית מהפנטת. סיפור המעשה של הפואמה נפתח כאשר אורפי, בן עשירים מילנזי צעיר וזמר מופלא שמחולל קסמים על מיתרי הגיטרה, מציץ בחלון ביתו ומגלה שער סתרים. לפתע אהובתו אוּרָה יורדת ממונית ועוברת דרכו

מתוך "פואמה בקומיקס" ‏ (מתוך הספר)

1

2

3

4

5

אורפי נמשך אל השער ובסופו של דבר אף חוצה אותו, ומבין שהגיע לעולם של מטה. מכאן העלילה מתפתלת ומחליפה צורות, ולמי שיתעקש לדעת מה קורה בדיוק בכל רגע נתון צפויים שבעה מדורי גיהינום, תרתי משמע. כי יותר מעלילה קוהרנטית, בוצאטי מציג התמודדות עם שאלות על הקשר בין חיים, מוות ואהבה, ולא פחות מכך גם עם האופן שבו צריך לשאול אותן.

השורות הקצרות והשיריות יוצרות רצף כמעט היפנוטי של ריטואל, ואיוריו מייצגים מעין לא-מודע קולקטיבי, אפל אך רוחש חיים. כל עמוד זורק את הקורא למציאות חדשה, ותחושת הדמדומים-שבין-העולמות עוברת באופן כמעט מוחשי. ומה בעצם אומר לנו בוצאטי? המתים, מרגע שניטל מהם הצורך בתזונה ובהולדה, מתקיימים בשלווה יחסית, בשוויון מוחלט זה עם זה.

בעולמם יש כוכבים, לילה ורוח, אבל עם התקדמותו בשאול המיטיב לכאורה, אורפי מצטווה לנגנן כדי להגיע אל אהובתו, ודרך שיריו מתגלה ההיאחזות העיקשת של הנשמות האומללות סביבו בסממני החיים הראשוניים ביותר, ובדבר שאולי חסר להם מכל: תקווה. הספר תורגם לאחרונה לאנגלית תחת השם Poem Strip, ונחשב לקלאסיקה מודרנית גם באיטליה וגם בארצות הברית.

בוצאטי התפרסם בעיקר בספרו "מדבר הטטרים", וגם כאן ניתן ביטוי עז לשאלות קיומיות.

ואולם למרות הנושאים כבדי המשקל, הפואמה ססגונית ומלאת הומור. כך למשל מגלה אורפי, לתדהמתו, שהעולם הבא נראה בדיוק כמו עיר מגוריו. "בשבילך זה כמו מילאנו, כי מילאנו היא חייך", מסביר לו חונכו בשערי השאול, מעיל גשם גדול וחלול. "או שחשבת שזה יהיה כמו שדנטה אמר, עולם-של-מטה חיוור ודל?...כל הגברים והנשים שחיו פעם, מיליארדי מיליארדים, מרוכזים בעמק יהושפט? לא, לא. לזה אין לנו מספיק מקום".

רוצים לראות את הספרים בעברית? מכירים ספרים שפשוט חובה לתרגם? טקבקו במרץ!

Baseball haiku – The best haiku ever written about the game, Norton, 2007, 214 p

תודה מיוחדת לדרור בורשטיין על עזרתו בתרגום השירים המופיעים בכתבה.