התחזית ליחידות צה"ל: רטוב בפרצוף, ולא ממים

אני נזכר בימים שבהם שירתתי על פסגת החרמון. פעם בשלושה שבועות, כשהייתי חוזר לביתי בדרום הארץ, ביליתי 7 שעות נסיעה (ברוטו) בתחבורה הציבורית, כולל רכבת מתחנת תל אביב לתחנת להבים. 7 שעות הלוך, 7 חזור למוצב. 14 שעות נסיעה מתוך כמעט שלושה ימי חופש. משמעות הדבר היא שכל שעה שמינית מהחופש בבית הייתה באוטובוס צפוף. מה היה עולה בגורלי אם הייתי מחויב לוותר גם על הרכבת?

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

"הוא ייקח לָך את הילדים". זהו, שלא / טל שחף

לנפץ את תקרת הזכוכית ברבנות / נורית צור

לא במקרה החיילים הם הבטן הרכה של החברה הישראלית. בימים שבהם אחד משניים מחליט ששירות צבאי פחות כדאי כלכלית מאשר לימודים או עבודה, קשה כבר לדעת מי פה צלול ומי השיכור. תפקידם של החיילים הוא לעבור מסכת אימונים מפרכים, לישון בשק שינה רטוב לפעמים, כדי שברגע האמת יוכלו לעמוד איתן מול האיומים. תפקידנו כחברה הוא אחד: לעמוד מאחוריהם, גם פיזית וגם מנטלית.

תפקידנו כחברה לעמוד מאחוריהם (צילום: ירון ברנר)

כאשר חייל עומד על גבול עזה, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שמאחורי גבו נמצאים אמו, אחיו, ילדיו ומחלבת קיבוץ נירים. אך אנו, החברה המוגנת על ידו, לא תמיד יודעים להמחיש לאותו החייל שאנו מאחוריו מנטלית: תומכים בו כדי שלא ייפול. כאשר חייל נמצא במוצב או בבסיס, זכויותיו מצטמצמות לעתים לשלוש ארוחות ביום. וגם זה לפעמים מ"חמגשית". שש שעות שינה ביממה? גשו למוצב הקרוב לביתכם ושאלו את אחד הלוחמים אם ישן שש שעות שינה בלילה. רמז: לא.

אז נכון, ביום ראשון בבוקר נורא צפוף ברכבת. זה מצב בלתי נסבל ויש לפתור אותו. אך נדמה כי נציגי צה"ל, האוצר והנהלת הרכבת נפגשו באיזה יום שישי גשום אחד בשולי כביש שש, שעה ורבע לפני כניסת שבת, הסתכלו אחד על השני ובלי מילים הנהנו בהסכמה: "חיילים החוצה". אני לא מאשים אותם. זה הפיתרון הראשון שגם אני הייתי חושב עליו.

הממשלה העצומה דורסת את החיילים 

תפקידנו כחברה הוא לפתוח דלתות נוספות לחיילים ולא לסגור אחרות. הפעלת מערך אוטובוסים כאלטרנטיבה לרכבת היא מעשה מבורך. אם החייל יידע שיש לו אפשרות לשבת ולנסוע בנוחות, יש להניח שיעדיף את האפשרות הזו על פני רכבת עמוסה. אם הפתרון הזה יעיל כל כך, לא צריך היה לשלול מהחיילים את אופציית הנסיעה ברכבת בחינם. הם ממילא היו מעדיפים לנסוע באוטובוס.

אז מה עושים? עושים. קראתי בפייסבוק לאזרחים להפסיק לעלות על רכבות בימי ראשון. הרכבת רוצה שיהיה יותר מרווח בימי ראשון? מצוין. ללא האזרחים, יהיה לנהג ולסדרנים הרבה מאוד מקום בקרון. חשוב שנבין: במקום שבו לא יהיו חיילים במדינה, לא יהיו אזרחים. זה כורח המציאות וצריך לשמור על העיקרון הזה גם כאשר הוא פוגע בנוחות שלנו. עד כה, ימים ספורים לאחר פתיחת הקבוצה, הצטרפו יותר מ-5,500 איש ורכבת המחאה דוהרת.

בימים שבהם אלי ישי יורק על חיילינו מימין וחנין זועבי יורקת עליהם משמאל וחוגגת עם מחבלים, ממשיכים חיילינו כמו סוס משא נאמן לצעוד ישר כשאנו על גבם. דווקא אז ירקנו ישר בפרצופם עם ההחלטה האחרונה בעניין הרכבת. זכרו: עם ישראל הוא חברה, אך לא תאגיד. לא כל שיקולינו הם רווח והפסד.

בקיץ האחרון יצאנו להפגין וצעקנו ברחובות על צדק וחברתי, מחינו על אובדן הסולידריות. החיילים לא יכולים להרשות לעצמם מותרות של הפגנות ומחאות, ואנחנו כחברה נידרש להציב רמזור אדום בפני הממשלה העצומה, הדוהרת ברכבת ודורסת את החייל האילם. נאמר לשרים: אתם יכולים להמשיך לקחת מאיתנו מסים מטורפים ואתם יכולים להמשיך לקרוא לנו כאוות נפשכם למילואים, אבל אל תגעו לנו בחיילים. 

תמיר מנדובסקי, מילואימניק וסטודנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, מנהל קבוצת המחאה בפייסבוק "אין חיילים - אין אזרחים ".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il