"Boss": פרייזר חדש הגיע לעיר
פרק הפתיחה של "Boss" לא נפתח בנוק-אאוט מדהים, אבל החדשות הטובות הן שהגיבור הראשי, בגילומו של השחקן האהוב קלסי גראמר, חזר למסך והשאיר את פרייזר עמוק בעבר. מכיוון שכעת הוא לובש דמות של פוליטיקאי ציני, יש למה לצפות
היי, הנה קלסי גראמר, הוא חזר. והוא ראש העיר של שיקאגו. ומה הוא עושה? הוא דוחף זוג אוזניים שהופרדו ממישהו בניגוד לרצונו לגורס אשפה. אה, אבל יש לו רגשות, הוא מתגעגע לבת שלו, הנרקומנית. טוב, הוא במילא ימות תוך 5 שנים גג. אובחנה אצלו מחלה סופנית.
הבשורות הטובות הן שגראמר חזר ושהוא לא פרייזר קריין. "פרייזר" היתה קומדיה מופתית, אבל תודו שזה היה עצוב אם ראש העיר של שיקאגו היה סנוב נוירוטי שלוגם שרי לעת ערב. לא. ב"Boss", הדרמה החדשה שעלתה אמש (א') בערוץ OH החדש של yes, גראמר מוחק את הדמות ההיא כבר מהפריים הראשון, ומציב את כל כובד משקלו השייקספירי, למוד הניסיון, קרבות החיים ומוסדות הגמילה על דמותו של טום קיין - פוליטיקאי אלים, תאב כוח, ציני, שבחיים לא הייתם מעירים משלאף שטונדה.
האזרח קלסי
"Boss" היא למעשה עוד חוליה בשרשרת סדרות שמבקשות לתאר את אחורי הקלעים של מקבלי ההחלטות. נשיאים, פוליטיקאים, מנהלי חברות ומוסדות. קיין של גראמר הוא עוד חוליה בשרשרת אנשי שררה שבלתי אפשרי לחבב אותם - חצ'קונים אצל הגיבורים שלך הם סימן להתבגרות של הטלוויזיה - אבל אי אפשר להוריד מהם את העיניים. לגראמר, שכבר הוסיף לארון הפרסים הרפובליקני שלו את פרס גלובוס הזהב על המשחק בסדרה, יש נוכחות מהפנטת, והוא מצליח לייצר רבדים, תתי רבדים ולרכך את האכזריות הדורסנית של קיין במשפט או מבט אחד. הוא מנהל את אסופת השקרים שהיא חייו בבדידות הראויה, ומונע מאובר הדרמטיות לגלוש לפתטיות.
"Boss" רוצה להיות הרבה דברים. מעבר לתיאור המפוכח והריאליסטי של התככנות הפוליטית, היא דוחפת למשוואה גם את מחלת השיטיון הסופנית של קיין (שנחשפת בסצנת פתיחה מצמררת של הפרק הראשון) אותה הוא מנסה להסתיר, את יחסיו המעורערים עם אשתו והבת המנודה שלו ואת עלילות המשנה שלפחות בשני הפרקים הראשונים, מתקשות למשוך את המזחלת בכוחות עצמן.
שלא כמו הסמויה, למשל, "Boss" לא פותחת את העונה הראשונה שלה בנוק-אאוט
מהמם, ולא נהנית מניחוח של יצירת מופת, אבל יש לה נקודת פתיחה טובה וסיכוי סביר להשתפר. תהיה לה גם את ההזדמנות לעשות את זה, כי ערוץ Starz האמריקני, ממנו היא מגיעה, כבר הקצה לה עונה שנייה למרות שהרייטינג בפרקים שכבר שודרו לא היה כזה מדהים.
"Boss" מתכתבת עם כל כך הרבה סדרות וסגנונות ("הבית הלבן" ו"הסמויה" הן רק הדוגמאות המתבקשות, פלוס קריצה ל"אזרח קיין", שמן הסתם העניק את שמו לדמות הראשית) כך שברגעים הפחות טובים שלה, הצפייה הופכת לטיול לאורך שדרות הזיכרון הקולקטיבי הטלוויזיוני שלנו (הי, הנה קלייר מ"בוורלי הילס" ומתחת למשקפי הספרנית שלה היא עדיין הסלאט). אבל ככל שנצמדים לעלילה הראשית, ומשאירים את גראמר בפריים, היא מצליחה להחזיק את הצופה באחיזה הקשוחה, הערירית והמאיימת שמאפיינת את הגיבור שלה.
