ניצלו מהשואה אך לא מהפגיעה בנפש

בהוסטל לניצולי שואה בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה", המנוהל על ידי הקרן לטיפול בחסויים, חוסים כמה עשרות ניצולי שואה. רובם חוו את השואה כילדים ואיבדו בה את כל או רוב משפחתם. ברבות הימים היגרו לישראל, ניסו להשתלב בחברה ולבנות מחדש את חייהם אולם החוויות אותן חוו בהיותם ילדים הותירו בנפשם צלקות שמעולם לא הגלידו והן פתוחות עד היום.

אריה בלייר‏ (צילום: גילי יערי)

1

2

3

4

5

6

7

משנה לשנה פוחת מספרם של ניצולי השואה החוסים בהוסטל. כל אחד מהם נושא עמו סיפור חיים והוא עדות חיה לזוועות שחווה בצעירותו. בישראל חיים היום כ-200 אלף ניצולי שואה. מוערך כי למעלה מעשירית מהם זקוקים לסיוע ותמיכה נפשיים במידה זו או אחרת. רובם לא זוכים לקבל אותה. סיפורם של החוסים בהוסטל לניצולי

השואה של בית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה הוא במידה רבה גם סיפורם של רבים מניצולי השואה, אלה שהצליחו להשתלב בחברה ולבנות את חייהם מחדש אך עדיין נושאים עימם צלקות נפשיות קשות וחיים לאורך השנים על קו הגבול הדק והשבירי שבין שפיות לשיגעון.

במסגרת העבודה על פרויקט צילומי זה תיעדתי במשך שישה חודשים את שגרת החיים בהוסטל. אני דור שני לניצולי שואה, גדלתי בבית שהיה לכאורה נורמלי. הורי הקימו משפחה, עבדו לפרנסתם והשתלבו בחברה. הוריהם איבדו את רוב משפחתם בשואה.

כמו ישראלים רבים, הבנתי רק כשבגרתי, שלמעשה גדלתי בבית שלא הייתה בו שמחה, שהנאה הייתה בו דבר מגונה, שהכוחות המניעים בו היו חרדה ויצר הישרדות. אל חלק מהמצולמים חשתי קירבה גדולה. במהלך הצילומים לא יכולתי להתנתק מהתחושה שאני מצלם את בני משפחתי ביודעי שכל מה שמפריד בינם לבין המצולמים הוא אותו גבול כל כך דק ושברירי המפריד בין שפיות לשיגעון. 

• הכנסו וצפו ביצירות נוספות של גילי יערי
  לכתבות נוספות במדור "שקופים "- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן . הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il .