הפטיש שעשה היסטוריה
לצד חפצים מהמאה החמישית לספירה מוצג במוזיאון הבריטי גם פטיש סטנדרטי משנות השמונים. על חקלאי וחובב מתכות ששינו את החוק בבריטניה וקיבלו מיליונים
עוד ב-ynet מדע:
- המחשב שיישאר אחרי האנושות
- המאובנים האבודים של דארווין
- התמנון שהבין בכדורגל
באנגליה, בשנות השמונים של המאה העשרים, גרמו מחפשי אוצרות כאריק למשבר שאיים להביא לפגיעה אנושה במחקר הארכיאולוגי שבמדינה. מחפשי האוצרות שפשטו על השדות והיערות לא נתנו לדבר לעצור את תאוות הבצע שלהם. גנבי העתיקות, שזכו לכינוי Nighthawks- נצי הלילה - נכנסו לאתרים ארכיאולוגיים מוכרזים וחפרו בקרקע ללא הבחנה, בזזו ושדדו עתיקות וכל פיסת מתכת ישנה שמצאו שם. הם הסתננו לשטחים פרטיים ופגעו בשדות חקלאיים. כמעט כל ממצא בעל ערך - כספי או היסטורי - מצא את עצמו בשוק השחור של סוחרי העתיקות במקום במוזיאונים.
הארכיאולוגים הבריטים הקימו קול זעקה: סיסמת הקרב שלהם הייתה ''אל תתנו להם לגנוב את עברה של אנגליה''. הדיונים בעניין הגיעו עד לפרלמנט. באותה התקופה, שנות השמונים כאמור, החוקים נגד גניבת עתיקות באנגליה היו מתירניים למדי: העונש על חפירה ארכיאולוגית לא חוקית היה קל מאוד, והשוטרים היו חסרי אונים כנגד העבריינים. חברי הפרלמנט החלו מנסחים הצעות חוק חדשות, והיו כאלה שהציעו אף להוציא את תחביב גילוי המתכות כולו אל מחוץ לחוק באופן גורף.
אך מתחת לפני השטח, הרחק מכותרות העיתונים והנאומים חוצבי הלהבות על בימת בית הנבחרים, החלה מתחוללת תפנית מפתיעה במהלך העניינים - תפנית שתגיעה לשיאה בתגלית ארכיאולוגית מפתיעה לא פחות. אריק לואוס, הפנסיונר מהוקסון, הגיע לשדה מצויד בגלאי המתכות שלו, והחל לסרוק את האזור שחברו חשב שהפטיש יימצא בו. המכשיר צפצף, אבל לא בגלל הפטיש.
האוצר הרומי האבוד
במשך מאות שנים שלטה האימפריה הרומית בכוח הזרוע על חלקים גדולים מאירופה והמזרח התיכון. בריטניה הייתה הפרובינציה הרומית הנידחת והרחוקה ביותר, והלגיונות הרומאים הדפו בהצלחה שוב ושוב את התקפותים של סקוטים מהצפון ומרידות של השבטים המקומיים.
אך במאה החמישית לספירה החלה שליטה זו להתערער. חיכוכים פנימיים החלישו את רומא, ופלישות של עמים מצפון אירופה הפכו לאיום מוחשי על שלומה של הבירה. בשנת 450 לספירה החליטו הרומאים לסגת מבריטניה ולהתרכז בהגנה על רומא. בריטניה שקעה לתוך ואקום שלטוני: עשרות מלכים וראשי שבטים נלחמו זה בזה על השליטה בשטח, והאזרחים הפשוטים סבלו מחוסר ביטחון חמור. ביזה והרס היו איום מתמיד. מי שהיה לו רכוש ורצה להגן עליו, יכל להוציא אותו מהמדינה- או לקבור אותו בקרקע, עד יעבור זעם.
כשחפר אריק לואוס באדמה החקלאית וחיפש את הפטיש האבוד, גילה להפתעתו כמה כפיות כסף, צמידים, שרשאות זהב ומטבעות שנראו עתיקים מאד.
אפילו מי שאינו מומחה לעתיקות יוכל לזהות מיד שמדובר בפריטים בעלי שווי כספי לא מבוטל, ואריק הבין זאת מיד. אף על פי כן, הוא עשה מעשה שלא רבים היו עושים במקומו. מעשה גבורה ממש. הוא לא עשה כלום. הוא קם על רגליו, עזב את האוצר כמו שהוא - ורץ למועצה האזורית לדווח על הגילוי.
כדי להעריך עוד יותר את מעשהו של אריק, חשוב לדעת שעל פי החוק באותם הימים כל עתיקה המוגדרת כ''אוצר'' - חפץ שמכיל יותר מעשרה אחוזים כסף או זהב, והוא בן למעלה מ-300 שנה - הייתה שייכת באופן אוטומטי לאוצר המדינה. הנוהג המקובל היה שהמוצא הישר היה מזוכה בשוויו של האוצר שנתגלה או בחלק ממנו אבל זה היה רק נוהג מקובל, ולא חוק. אריק נטל על עצמו סיכון לא מבוטל שהאוצר המפתיע שגילה - אוצר שכל גנן בפנסיה יכול רק לחלום עליו - יילקח ממנו ללא שום תמורה. הוא היה יכול להמשיך ולחפור, לקחת את הכסף והזהב ולמכור אותו ואיש לא היה יודע מזה לעולם, כנראה. ובכל זאת, הוא בחר שלא לעשות כן.
למחרת הגיעה למקום משלחת ארכיאולוגית, וחבריה סרקו את המקום. רק אז הבינו הלכה למעשה את גודל התגלית: חמש עשרה אלף מטבעות זהב, כסף וברונזה, מאתיים כלי שולחן מעוצבים ועשרות תכשיטי נשים. כל אלה נארזו בשקיות עור בתוך תיבת עץ גדולה שנקברה מתחת לפני השטח: העץ והעור נרקבו מזמן אך המטבעות והתכשיטים נותרו במקומם ונשתמרו במצב כמעט מושלם. שוויו המוערך של 'האוצר של הוקסון', כפי שכונתה התגלית, היה 2.6 מיליון פאונד, או במילים אחרות, קצת יותר מארבעה מיליון דולר.
הארכיאולוגים של המוזיאון הבריטי, לשם נלקח האוצר, לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לא הרבה ידוע על קורותיהם של האיים הבריטים באותה תקופה אפלה, וכל ממצא ארכיאולוגי שכזה הוא סיבה למסיבה.
אריק לואוס הפך לגיבור. כלי התקשורת היללו אותו על המעשה האזרחי הנבון שעשה, מעשה שעמד בניגוד מוחלט למעשיהם הנלוזים של שודדי העתיקות. המקרה שלו סייע לקבע בתודעה הציבורית את התחושה שלא כל מחפשי האוצרות הם טיפוסים מפוקפקים וחסרי מוסר, ולרבים מהם יש הערכה כנה למורשת האנגלית ויכולת לגלות אחריות ובגרות מרשימים.
אירוע זה, בשילוב שיתופי הפעולה הפוריים בין הארכיאולוגים והחובבים, הביא לשינוי בדעת הקהל ולחקיקת חוקים שמיסדו את הקשר בין מחפשי האוצרות למדענים. ב-1996 נחקק ''חוק האוצר'', לפיו כל מי שמגלה עתיקה יקרת ערך חייב לדווח עליה לשלטונות - אבל ועדת מומחים בלתי תלויה תקבע את שוויו של האוצר. המדינה תהיה חייבת לשלם סכום זה למגלה - או להחזיר לו את העתיקה. החוק החדש הביא לכך שכמות הדיווחים לרשויות על אוצרות ועתיקות ארכיאולוגיות זינקה בעשרות אחוזים: נכון להיום יש 739 אלף עתיקות מדֻווחות על פי הרישומים הרשמיים - ולמעלה משבעים אחוזים מהם נתגלו על ידי מגלי מתכות חובבים. זהו נפח אדיר של ממצאים שמשמש במאות מחקרים ופרוייקטים, וערכו לשימור תרבותה של בריטניה לא יסולא בפז.
גם מחפשי האוצרות לא יצאו נפסדים. בעשר השנים האחרונות נתגלו כמה וכמה אוצרות, שחלקם מגמדים אפילו את האוצר של הוקסון- גם מבחינה פיננסית, גם בערכם ההיסטורי. פה ושם אפשר לקרוא בעיתונים הבריטים סיפורים שכאילו נלקחו מספרי האגדות. עקרת בית בת 57 שגילתה תליון משובץ יהלומים מהמאה ה-:15: 250 אלף פאונד. ילד בן 4 שיצא עם אביו לשחק עם גלאי המתכות בשדה וגילה שרשרת מהמאה ה-16: 2.5 מליון פאונד, ואגדות חדשות ממשיכות לצוץ.
המהפך של בריטניה
המהפך התפיסתי הושלם בשנת 2007, כאשר שר התרבות הבריטי אמר את הדברים הבאים באחד בנאומיו: "'מגלי המתכות הם גיבורי התרבות האלמוניים של מורשת בריטניה. תודות לגישה האחראית שהם מפגינים כלפי דיווח הממצאים והשיטה שהגינו כדי לתעד אותה, יותר ממצאים ארכיאולוגים זמינים לכולם במוזיאונים וברשת".ומה לגבי אריק לואוס, אתם ודאי שואלים? לאנשים טובים, כך מסתבר, קורים לפעמים דברים טובים. המוזאון הבריטי שילם לו 2.6 מיליון פאונד תמורת האוצר, אותם חלק עם פטר וואטלינג, חברו החקלאי. אריק הפך למודל לחיקוי עבור כל חובבי הארכיאולוגיה והאוצרות בבריטניה, והוא מוזמן לבתי ספר כדי להרצות בפני תלמידים על חשיבות האחריות האישית בשימור העבר, ולהראות להם את גלאי המתכות החבוט שלו. האוצר של הוקסון מוצג לראווה במוזיאון הבריטי, יחד עם חפץ שקשור לאוצר, אבל אינו חלק ממנו. זהו הפטיש של פיטר וואטלינג: הארכיאולוגים מצאו אותו, ופיטר תרם אותו למוזיאון הבריטי. אני בטוח שהוא יכול לקנות אחד חדש. או מפעל לפטישים.
רן לוי הוא סופר מדע וטכנולוגיה, ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- תוכנית רדיו על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה: www.ranlevi.co.il
