"הייתי למטה, כעת אעזור לנוער בדואי להתקדם"

ראאד אזברגה חש שאין לו סיכוי. הוא היה מנותק מסביבתו ובאופק לא ראה דבר מלבד עבודה קשה וחיים רעים. המדריכים במועדון "בית חם" בכסייפה עזרו לו להבין את החיים, והיום הוא לומד חינוך באוניברסיטה ורוצה לעזור לנוער בדואי. "החיים יפים, אבל זה תלוי בך, רק בך"

ירון נירפורסם: 26.01.12 , 10:03

"כשהייתי ילד רציתי לשפר את עצמי ולהתקדם אבל עד כיתה ט' כבר הייתי מנותק מהעולם. לא רציתי ללמוד, לא היה לי אופק, לא ראיתי מטר קדימה. עד שנכנסתי לבית החם והבנתי מה פירוש המילה 'חיים'".

ציניקנים יפטרו דברים אלה כמצוקה אופיינית לגיל ההתבגרות, אך ראאד אזברגה, סטודנט שנה א' לחינוך ולימודי נוער באוניברסיטת בן גוריון, משמיע מילים אלו מתוך שכנוע פנימי עמוק ואמונה עזה. אמונה בלימודים, בחינוך, ביכולת לחולל שינוי, ומעל לכל ניכרת בו אמונה ברוח האדם. אמונה מחודשת, יש לומר. כי נקודת הפתיחה של ראאד, בן למשפחה בת 11 נפשות ביישוב הבדואי כסייפה שבנגב, היתה להסתכל על החיים מלמטה.

"הייתי מנותק. החיים נמאסו עלי, ישבתי כל הזמן בבית וראיתי איך הכל אותו הדבר - המשפחה, החברים, כל יום כמו קודמו. בבית הספר היו לי ציונים נמוכים והלכתי לשם רק כדי למלא נוכחות. כשהייתי שואל את עצמי מה יעלה בגורלי, כל מה שיכולתי לראות היה נער עובד קבלן בחקלאות תמורת 100 שקל ל-8 שעות של עבודה פיזית קשה, או עובד באיזה בית מלון באילת או בים המלח. חשתי שאין לי צורך בחיים האלה. כל מה שלא ניסיתי, תמיד דלת נטרקת. כל הזמן רק לא ולא ולא".

ראאד אזברגה (מימין) והמדריך בבית החם, אימן אבו חגאג

אנשים בוגרים כבר יודעים בוודאי כי החיים לכשעצמם אינם מחייכים ומאירים פנים ועלינו, בני האדם, מוטלת האחריות למצוא את הדרך, לשנות את זוית ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל חיינו - ואז נפתחות הדלתיים. והדלת שנפתחה בפני ראאד היתה של מועדון "בית חם", הפועל בשיתוף עם מחלקת הרווחה של המועצה המקומית כסייפה. המדריכים במקום, אימן אבו חגאג ומאהר אבו עביד, פתחו אותה בפניו. ראאד קיבל את הדחיפה לה היה זקוק, שיפר את ציוניו בבית הספר, השלים תעודת בגרות והיום כאמור חובש את ספסלי האוניברסיטה, לא עניין מובן מאליו בסביבתו.

"מועדון בית חם הוא בית חם במלוא מובן המילה. המדריכים שם, אימן ומאהר, עזרו לי למצוא את האהבה לחיים שכל כך היתה חסרה לי. פעם לא יכולתי לעמוד בפני אנשים. מול אדם אחד הייתי מגמגם, אם היה מגיע עוד אחד כבר הייתי בורח. היום אני עומד מול קהל ומדבר בלי בעיות, ובשנה שעברה נבחרתי לתפקיד מבקר מועצת התלמידים והנוער במחוז דרום. בסופו של דבר, מה שלמדתי כאן הוא שהחיים יפים וטובים אבל זה תלוי בך, רק בך. החיים לא ישתנו מעצמם".

אולי בשל תנאי החיים בהם שקוע המיעוט הבדואי בארץ, ההתנדבות בקרב הקהילה אינה פופולרית כל כך, וכל אחד מעדיף לעשות לביתו. ראאד מתנדב כיום במקום שכה האיר לו פנים - סניף עמותת בית חם בכסייפה, כעוזר מדריך, ומתכוון להדריך במקום. "אם אתה אוהב את מה שאתה עושה, אתה תעשה את מה שאתה אוהב. ואני אוהב נוער ורוצה לקדם את הנערים במגזר הבדואי. מצב הנוער אצלנו קשה, יש הרבה אלימות והלימודים ברמה נמוכה. ואני רוצה לשפר פה משהו.

"כשהייתי ילד, רציתי להתקדם וראיתי שאין לאן ואין לאיפה והכל היה חסום בעיני. עד שנפקחו לי העיניים, הודות לבית החם פה בכסייפה. וזה מה שאני רוצה לעשות - לעזור גם לאחרים במצבי לפקוח את העיניים ולהבין את החיים. אם ייקחו ממני דוגמה, כמו שאני לקחתי מאחרים, אז השפעתי על דור שלם פה".

בעידן הפופ המהיר והקצבי, סיפורים על מפנה בחיים עשויים לעתים מחומרים דלים והם נטולי תוכן ומהות. דיאטה מחטבת, כסף מהיר, קריירה אישית, עיסקה מוצלחת - אלה הנושאים המרכיבים את הסיפורים המוערים על המהפך בחיים. מה שיפה בסיפור של ראאד אינו רק השינוי הקוטבי שחל בהשקפת העולם שלו, עליו הוא מדבר בפשטות ובחן, ללא פומפוזיות מיותרת ובלי לעשות מעצמו עניין. היפה הוא שמה שעולה מסיפורו הוא התובנה הבסיסית שלעתים כל שנדרש הוא דחיפה קטנה למקום הנכון, במקרה הזה מועדון בית חם. כי לפעמים זה כל מה שצריך. דלת שתיפתח.