"זיכרונות מהונגריה": לעזוב, וגם להישאר

"זיכרונות מהונגריה, 1944-1948", היא כותרת צנועה מדי לספרו המצוין של שנדור מאראי. באותה מידה וביתר דיוק, אפשר היה לקרוא לספר "קינה על מותו של האדם האירופי", מפני שבדיוק בכך עוסקים פרקי הזיכרונות מימי מלחמת העולם השנייה ועד להחלטה לעזוב את הונגריה השבויה בכבלי הקומוניזם הסובייטי.

"זיכרונות מהונגריה" של שאנדור מאראי. נפתח במלחמה, נסגר בירייה (עטיפת הספר)

בארבע השנים אותן תיעד מאראי מאוחר יותר, כשכבר ישב כגולה בארצות הברית וכבר ידע כי לא ישוב למולדתו, ירדה עלטה מאיימת, מבהילה, על חייו של האיש החכם הזה: ביתו נהרס בהפגזות, מן הספריה הענקית שלו נותר רק אפר וההחלטה לעזוב את בודפשט ולהתגורר בכפר בדלות על סף הרעב,

התבררה כהחלטה נבונה מבחינה הישרדותית. היא הביאה לפתח ביתו את האימה החדשה בדמותו של האדם הסובייטי החדש: הוא לא שיער בתחילה כי אדם זה גרוע מן הנציונל-סוציאליסט הישן שזה עתה הובס, וכי ה"שיחרור" של הונגריה פירושו עבדות מתמשכת לאידיאולוגיה גרועה מזו שכבר הוכנעה.

פרק הפתיחה הוא סוג של סוף: במאמצים מרובים עורכים מאראי ורעייתו סעודה חגיגית. לאור נרות, כי אין חשמל. המזונות מועטים, אבל החברה משובחת ועדיין אפשר להעמיד פנים במרץ 1944, כי לא הכול חרב. סעודה שכזאת כבר לא תהיה אפשרית אפילו שנה לאחר מכן: הבית איננו וגם רוב המשתתפים מתו. מי שלא מת או חזר מתופת כזאת או אחרת, כבר לא יהיה לעולם אותו אדם.

התדרדרות שמחה בחלקה

מיד אחר כך, כאמור, החליט לנטוש את בודפשט - וזכה להיות בין ההונגרים הראשונים שתהו על טיבו ומהותו של החייל הסובייטי החדש. הפרקים הבאים בהם חווה הכותב שוד והחרמת רכוש, התנחלות כפויה של יחידה צבאית בחצר שלו וסגידה של אנאלפבתים לדמותו כסופר לצד הרס חסר משמעות ואלימות לשמה, מובילים אותו אט-אט להכרה שמכאן ואילך העניינים צפויים אך להידרדר.

שנאה עזה, יוקדת, בדרך כלל מהווה דלק גרוע מאוד ליצירתה של כתיבה משובחת. אבל מאראי מפריך את ההנחה השגורה הזאת בקלות בדיוקן הקולקטיבי של הצבא הסובייטי שהוא יוצר, מתוך התבוננות חכמה אך מבועתת. הוא נזקק לעזרים מילוליים כדי לברוא בהדרגה דמוניזציה של נושא-הדיוקן: תחילה הוא מתייחס לחיילים כאל "ילדים", או "פראים", אחר כך מתבלבל מהיותם ערב-רב של גזעים ולא מקשה אחת.

מאוחר יותר הוא יעבור לדימויים חייתיים כדי לתאר אותם ולקבע בזיכרונו של הקורא חיילים הישנים "כלטאות קפואות בגינה", צבא שהוא בעצם "כוח ביולוגי", מערך לוחם וכובש שהוא "המקבילה האנושית לנמלים וטרמיטים", הנוקט "טכניקה עכבישית" בדרך להשתלטות על הונגריה. על פי מאראי הם "רוטנים ככלבים", "משתוללים במצוקה מינית" ולכן "לא יובנו לעולם".

אבל לא די בכל אלה וצריך לצטט, כפי שמשכיל אירופי בר דעת יכול לעשות וחייל סובייטי - לעולם לא. סטנדאל לדוגמא, מגוייס למלאכת האיפיון: בימים רחוקים כתב שרוסיה אינה אלה "ברבריות מצחינה". מאראי חוזר אל האמירה הזאת כמה פעמים לאורך הספר. מה שהתרחש בחייו ובחייה של האומה ההונגרית - כמו גם הפולנית, הרומנית ואחרות, שנמסרו לידי הסובייטים במשחק המונופול האכזרי הקרוי "הסכם יאלטה" - מצדיק את האמירה האיומה הזאת ואפילו גרועות ממנה.

בעודו ניצב מול הריסות ביתו, הבין שכל אחד חיכה בשקיקה למישהו שישוב אפילו אל העפר והאפר - וכל אחד אנוס היה להבין כי האיש לו חיכה - "אותו אדם יוחיד, שהיה אולי הילד, אולי האהוב או הרעייה, איננו עוד. הוא איננו גם אם נמלט מן הגיהנום, גם אם השתרך הביתה לבוש סחבות ואכול כינים. הוא איננו עוד גם אם שב בחזרה במצפון לא נקי (ומצפונו לא היה נקי כי הוא הצליח לשרוד), השתטח על האדמה ונשק לה לאות הכרת תודה...האדם שנדמה היה שחזר מן השאול...אבד במבוך של שבילי הגיהנום. הוא נכחד גם אם הצליח לשרוד פיזית".

עד מהרה יהיה על מאראי להבין שהאדם הזה הוא ארץ שלמה: תחילה זה מגיע בהבחנה שהדמויות שצעדו במדים החדשים דמו בדיוק לאלה שזה לא כבר, בימי הנאצים, לבשו חולצות חומות, רק שצבעי המדים השתנו. בתוך חודשים ספורים עם תחילת משטר הטירור הקומוניסטי, יתחוור לו כי זו היתה הערכה אופטימית מדי, שכן לאידיאולוגיה הבריונית-רצחנית היו מיסיונרים חדשים גם בתוך הונגריה. וזה מה שהם עושים: "אוספים את הספרים שאינם רצויים למשטר ונועלים אותם במרתפים, לבל תשזפם עין הקוראים. והגיע הרגע הבלתי נמנע שגם את הסופרים הכותבים ספרים לא רצויים נועלים במרתפים...ואז את הקוראים המעיינים בספרים לא רצויים...וכן הלאה, עד אין סוף".

ההפסד של אנשי הרוח

שכשההכרה הזאת מתחזקת והולכת, מאראי יוצא לסיור נדיר באירופה המערבית - בשוויץ, באיטליה ובצרפת אהובתו, בהן הוא מוצא "אירופה בפורמלין". בפריז הוא רואה כיצד "כולם ניסו להוכיח שהם חפים מפשע, שהם יצאו כמנצחים. על המציאות המוחשית, על כך שאירופה כולה הפסידה במלחמה, על כך לא דיבר איש".

ההפסד הקשה ביותר לאיש הרוח הוא מטבע הדברים בתחומי עולמו-שלו, ולאו דווקא בחילופי המשטרים. בשובו להונגריה הוא יכול סוף סוף להודות עד כמה הקומוניסטים גרועים מהנאצים. הראשונים שהסתפקו בהשמדה פיזית של קורבנותיהם. הקומוניסטים "רצו הרבה יותר. הם רצו שקורבנותיהם יישארו בחיים ויהללו את השיטה, זו המכחידה מלב הקורבנות כל רגישות אנושית וכל כבוד עצמי".

אהבתו העצומה, הפטריוטית והייצרית גם יחד של מאראי לשפה ההונגרית ולספרותה, פועמת ב"זיכרונות" מכל עמוד. זו האהבה שבגללה הוא לא נס על נפשו מיד, אלא נשאר עד שידע כי " צריך לברוח מכאן, לא משום שלא מרשים לכתוב בחופשיות, אלא בראש ובראשונה, והרבה יותר מכך, שלא מרשים לשתוק בחופשיות".

מאראי היה אשף של ריאליזם מהורהר, אמן של כתיבה שכלתנית אבל לא מנוכרת, בעל נטייה מודעת ומלבבת לנוסטלגיה שאינה גולשת לעולם לקיטש. הוא היה מטובי בנייה של הרפובליקה הספרותית שצמחה באירופה בין שתי מלחמות העולם: איש שמכיר באירוניה של קיומו הזעיר ביקום, אבל מודע גם לצורך לחיות על פי צו מצפון. איש שמיטיב לזהות את חיוניותם של ריטואלים לקיום התרבות - וכותב על כך בהומור משובח, כמו בפרק בו הוא נזכר בסבתא שלו ובמגוון גינוניה, ואומר שלא ידע בילדותו כי הסעודות בביתה לא היו ארוחות צהריים, הן היו היסטוריה.

כאן ובמקומות אחרים נע מאראי בחן במנעד שהתוו אנשים כפרימו לוי וז'אן אמרי, פאול צלאן ושטפן צוויג, כולם אחים רוחניים ובני-שיח שלו בתולדות התרבות. וכולם, כמוהו, התאבדו דווקא כשנדמה היה כי ניצחו את הברבריות.

"זיכרונות מהונגריה" אינו מסתיים במוות, כמובן, אלא ביציאה לחירות: "המשכנו לנסוע בלילה זרוע כוכבים אל העולם שבו לא חיכה לנו איש", הוא כותב, "באותו רגע הרגשתי פחד לראשונה בחיי. הבנתי שאני חופשי. התחלתי לפחד". הפחד, צריך לומר, נותר בעינו גם בארץ החדשה, שלכאורה הציעה אפשרויות בלתי מוגבלות, אבל היתה תמיד זרה לאיש שרצה לקרוא ולכתוב דווקא בהונגרית.

תהילתו של מאראי, מקומו הנכון בפנתיאון הספרות האירופית ואהבתם

של מיליוני קוראים בהמון שפות - הגיעו רק עשור לאחר מותו. בתום הקריאה הלכתי לחפש את יומניו המאוחרים: הוא יכול היה לשוב להונגריה כבר ב-1984, בעת שהשלטון הסובייטי נאנק בייסורי הגסיסה האחרונים שלו. הוא יכול היה לשוב כמנצח עם הבטחה שכל כתביו יראו אור מיד ובלי צנזורה, והוא יהפוך לסוג של גיבור לאומי, אבל הוא סירב: "עד שלא ייצא החייל הסובייטי האחרון, עד שלא ייערכו בחירות דמוקרטיות", כתב ביומנו, "לא אשוב".

ב-1989, זקן ושבע ייסורים ממחלת הסרטן, גרר את עצמו למטווח כדי ללמוד לראשונה כיצד יורים בלי להיכשל במשימה האחרונה של חייו. הוא היה אז בן-חורין אמיתי, ואיש מוכה יגון. בדיוק כמו לוי, צלאן וצוויג שהמשיכו להתאבל על מותה של אירופה, עד שהתאבדו. ב-22  בפברואר, ימים ספורים לאחר המטווח, בביתו בסן דייגו, ירה לעצמו בראש.

"זיכרונות מהונגריה, 1948-1944", מאת שאנדור מאראי. תרגום: רותי גליק. הוצאת כתר. 370 עמ'.