כיתת אמן: יהודה פוליקר חוזר לבית הספר

אני זוכר ילדות נפלאה בעיקר כשהייתי מחוץ לבית. אבא שלי נשאר בראשו במחנה הריכוז וכשאני הייתי בבית הרגשתי גם שאני במחנה ריכוז ביחד איתו. למדתי בבית הספר א.ד. גורדון בקריית חיים המערבית, הייתי שם עד כיתה ח‭.'‬ הרגעים בהם הייתי בבית הספר עם החברים היו עבורי תקופה מאושרת. כילדים היה לנו את מה שהיום אין לילדים שנמצאים כל הזמן על המחשב - היו לנו חוויות מחוץ לבית.

אני זוכר איך היינו לוקחים חסקה ומפליגים בים, לפעמים הגענו עד לאוניות הרחוקות בנמל וזו הייתה אחת החוויות המטריפות בחיי. אחרי שסיימתי את כיתה ח‭,'‬ עברתי לשלוש שנים בהן למדתי בכפר גלים במגמה הימית, הייתי אמור לסיים את בית הספר ולהפוך לקצין בצי הסוחר של ישראל. אלא ששם היה מי שלימד אותי גיטרה, ואחרי שנתיים וחצי הבנתי שזה העיסוק שלי ושאין טעם בשום דבר אחר. עזבתי סופית את בית הספר בסוף כיתה י"א, כבר ידעתי לנגן בגיטרה והייתה לי להקה בשם ‭.FBI‬ היה לנו חדר במקלט ושמנו קרטונים של ביצים על הקירות.

לא הייתי ילד אוטיסט, אבל בהחלט הייתי תלמיד קשה קליטה. היום מכנים את זה "קשיי למידה‭."‬ אחד שהכל בורח לו מהראש, לא קראתי כלום חוץ מ"דני דין‭,"‬ "קופיקו" ו"הספורטאים הצעירים‭."‬ ספרי הילדים היו מפלט עבורי. אני מאמין שאם מערכת החינוך הייתה כמו זו של היום, דברים אולי היו נראים אחרת. שאם הייתה לי עזרה וחינוך נוסף - מדריכים שהיו לוקחים אותי אישית ומכוונים אותי כילד - הייתי אולי ממשיך ללמוד ומסיים תיכון ובגרויות ואולי ממשיך הלאה. תמיד קינאתי בשיעורים באלה שידעו ותמיד הרימו את היד, בתלמידים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים ואני לא. אני מודה, קינאתי בהם, אבל מהר מאוד מצאתי את הכיוון שלי והלכתי למקום אחר. הם למדו וקיבלו ציונים טובים, אני שיחקתי כדורגל וניגנתי מוזיקה. הם למדו ולמדו והפכו להיות פרופסורים ודוקטורים, אני הפכתי להיות מוזיקאי.

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים את בית הספר ומשלים בגרות, אולי דברים היו נראים אחרת. אולי היום בכלל הייתי מרצה לפילוסופיה או משהו, הכל יכול להיות. אם הייתי גדל בבית אחר, מלומד ומשכיל יותר, שהמילה הכתובה, הקריאה והשיעורים היו חשובים בו והכל היה מתוקתק, אולי הייתי הופך להיות יותר יקה ופחות יווני.

דברים היו יכולים להיראות אחרת(צילום: יונתן בלום)

יש מורים שאני זוכר עד היום, שנתנו לי משהו ולימדו אותי דברים שאני עוד זוכר. הייתה המורה חסיה, שהייתה גם מנהלת בית הספר. אני זוכר אותה לטובה, היא הייתה מבוגרת מאוד, ביג מאמא. אישה טובת לב ואינטליגנטת שכל פעם הייתה מנסה להטיף לי להתייחסות ראויה יותר ללימודים. להכין שיעורים וללמוד את החומר כי זה ילווה אותי כל החיים. אז לא ידעתי על מה הם מדברים בכלל, לא הבנתי מה זה יעזור לי בחיים. והייתה גם המורה לציור חיה, שאהבתי אותה כל כך והיא אהבה אותי בחזרה. אני חושב שהיא גרמה לי בזמנו לגעת את הנגיעה הראשונה בעולם הציור, והיום אני מצייר.

אז לא ידעתי שצריך אולי להמשיך ללמוד, שאולי צריך להתקדם עם הזמן ולקחת את זה ברצינות, פשוט לא ידעתי כי לא היו אנשים שיכוונו אותי וגם ההורים שלי לא ידעו כל כך מה לעשות. באתי ממשפחה קשת יום, אמא ואבא הלכו לעבודה להביא פרנסה, אז למדתי לבד. והיה גם המורה להתעמלות, יהודה. הוא היה מורה מדהים שאני זוכר עד היום את השיעורים שלו ואת המשפטים שהיה אומר לנו. תמיד הוא חזר על המשפט: "כשאתם עומדים במסדר דום או עומדים בשירת התקווה, תעמדו זקוף. גם אם יהיה לכם זבוב על האף אתם לא תזוזו ולא תרימו את האף, אתם תעשו עוויתות בפנים אבל לא תזוזו‭."‬ זה משהו שלדעתו צריך היה ללוות אותנו כל החיים, להקנות לנו משמעת. עובדה שעד היום אני זוכר את זה.

המקצועות שלא הסתדרתי איתם היו חשמל ומתמטיקה, פשוט לא היה מה לדבר איתי בנושאים האלה, לא הבנתי מה מדברים אליי. בסך הכול הסתדרתי עם בית הספר עד שהגעתי לכיתות ה‭-'‬ו' אז נכנסו המקצועות הקשים ופשוט לא הסתדרתי. המורים ניסו להתחשב, אבל קלטו שאני חולם ולא מבין, ניסו וניסו אבל זה לא עבד להם. אפילו המנהלת חסיה לא הצליחה לעזור לי, ניסו לתת לי שיעורים פרטיים אבל הייתי ילד פרא שחלם בהקיץ. אהבתי את ההפסקות, כי אז היינו מסתדרים בכנופיות, משחקים כדורגל וסטנגה והיו כל ההתעסקויות עם הבנות בחצר, זה היה נחמד מאוד.

והיה גם שיעור שאהבתי, שיעור חברה, אני זוכר את הסיפורים שהיו מספרים לנו על אהבה ויחסים, בשאר השיעורים לא ממש התרכזתי. משחקים וכדורגל, זה כל מה שעניין אותי, רציתי רק לרוץ למגרש של הפועל קריית חיים ולראות את השחקנים מתאמנים ולימים גם להיכנס לקבוצת הנוער שלהם. אולי בגלל זה תמיד היה לי מקום חם בלב לשיעורי הספורט, עד היום יש לי תרגילים מבית הספר שאני זוכר ועושה כדי לזרז את מחזור הדם.

שיעורי מוזיקה כמעט ולא היו בבית הספר. בכיתות א' עד ג' ניסו ללמד אותי חליל, אפילו היה מורה שניסה ללמד אותי תווים ושם לי ציורים מול העיניים כדי שאנגן לפיהם. אבל לא יכולתי לקלוט את זה, ניגנתי רק לפי השמיעה והייתה פעם אחת שניגנתי לו את "יונתן הקטן" משמיעה, בלי להסתכל על התווים, אז הוא הבין שאני עובד עליו ואמר לי ללכת הביתה.

ספרי הרפתקאות היו למפלט, גם המוזיקה(צילום: עידו ארז)

ההורים שלי לא אמרו שום דבר, גם אם היו אומרים זה לא היה עוזר להם. ילדים שההורים שלהם אוהבים אותם, והם אוהבים בחזרה, תמיד ימצאו הסכמה ביניהם. אולי לא השלמתי את הבגרויות, אבל לקחתי איתי הרבה מימי בית הספר ויש לי פרופסורה בגיטרה גם בלי לקרוא תווים. היום אני משלים את מה שחסר לי, למדתי את השפה היוונית בשלוש שנים ואני משתדל ללמוד כל דבר שמעניין אותי. בשביל שהוא ירשה לי ללמוד גיטרה אבא ביקש שאלמד מקצוע, אז הלכתי להיות ספר כמוהו. הייתי חצי שנה בקורס, אבא פתח מספרה ועבדתי יחד איתו. גם בתספורת יש יצירתיות, אבל מהר מאוד ברחתי לגיטרה.

אבא שלי היה המורה שלי לחיים. עד היום, כשאני מסתכל במשהו וחסר לי משפט אני מיד חושב עליו. הוא היה איש כל כך חכם שהיו לו תמיד משפטים שריגשו אותי, אז מדי פעם אני חוזר אליו במחשבות. התקליט הבא שלי כבר כמעט מוכן, והוא מרגש אותי במיוחד. מדובר בשירים של יהדות יוון טרום מלחמת העולם השנייה בסלוניקי, לפני שלקחו אותם למחנות. אבא שלי שר לי את 12 השירים האלה בילדות, אני לא יודע מי כתב ומי הלחין אותם, מדובר בשירים בני מאה שנה כמעט, אבל הקלטתי אותו והתחלתי להלביש על השירה שלו הרמוניות. גם לאמא שלי יש שם שני שירים. זה מאוד מרגש אותי שהצלחתי לעשות אותו, ואני מקווה שהוא ירגש גם את המאזינים.

מנגן משמיעה(צילום: עידו ארז)

הילדים היום כל כך אינטליגנטים, אי אפשר לעבוד עליהם. כשאתה מקליט משהו לילדים, אתה חייב שהסאונד יהיה מעודכן ולא משהו ישן. אני עובד עכשיו על שיר ילדים של שלום חנוך, חלק מפרויקט חדש שייצא בקרוב ובו אמנים יחדשו את שירי הילדים שלו. בחרתי בהתחלה ב"נגה" שמאיר אריאל כתב והתחלתי לעבוד עליו, אבל תוך כדי עבודה גיליתי שהוא לא הפך לי את המעיים כמו כל שיר אחר שאני עובד עליו. כשאני עושה משהו, אני צריך שהוא יביא אותי לריגושים, שאני אתחבר אליו ואדע שזה מה שאני רוצה לשמוע. עברתי לעשות את "מדוע הילד צחק בחלום‭,"‬ כשבסיומת שלו השארתי את הזנב של המנגינה מ"נגה‭,"‬ לזכור שמשם התחלתי.

אני מאמין שילדים יאהבו את הגרסה שלי ומי יודע, אולי יום אחד אוציא גם אלבום ילדים משלי. יש לי כבר כמה דברים שהתחלתי לאסוף. שיהיה לילד שאולי יהיה לי, או שלא יהיה, מי יודע. אומרים שהחיים מתחילים בגיל ‭,50‬ אז עכשיו אני בן ‭.11‬ עד שזה ייצא, אני מסיים בקרוב את סיבוב ההופעות שלי שבו חזרתי לאלבום "עיניים שלי‭,"‬ מ‭.1985-‬ המוזיקה הזאת תמיד הייתה בנשמתי, עשיתי את האלבום הזה באהבה גדולה אחרי שיצאתי מ"בנזין" והאמנתי שיש מוזיקה אחרת שצריך להשמיע.

בהופעות הקרובות (יום שישי במרכז הקונגרסים בחיפה, יום ראשון בתיאטרון שרובר בירושלים) אני אחזור לאלבום, אשיר גם את השירים מהאלבום האחרון "כל דבר מזכיר לי" ואחר כך יש לי עוד הופעה אחת בפברואר ‭18.2)‬ בהיכל אמנויות הבמה, הרצליה) ואחריהן אני אמשיך הלאה, כי יש לי המון דברים שרק מחכים לצאת החוצה".