מינימל קומפקט - האיחוד: נוסטלגיה מקסימלית

הכניסה למועדון רדינג 3 בתל אביב נראתה אמש (ד') כמו מנהרת הזמן, ושירה ואני התחפשנו לדאג וטוני. עד כמה שאני זוכר, הפעם האחרונה שראיתי את "מינימל קומפקט" על הבמה היתה ב-84'. אולי זה היה בפינגווין. אני לא בטוח שאז הייתי מספיק פיכח לדעת איפה אני. אתמול הייתי. וכמוני עוד איזה אלף איש, שרובם היו בגיל צבא במחצית הראשונה של שנות השמונים. מלחמת לבנון האמיתית, למי שלא נולד אז. שנים קשות, שהולידו טקסטים אלימים.

• רוצים עוד? שלושה קליפים של מינימל קומפקט
• תמונות נוספות מהמופע - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

מינימל קומפקט היתה אז האמירה הנוקבת ביותר שהתקרבה ל"על הזין שלי כולכם". סמי בירנבך, רמי פורטיס וברי סחרוף כתבו שירים כואבים. והם היו השירים של קבוצה מאוד ברורה.

מינימל קומפקט זו להקה של דור אחד. בניגוד נניח לתיסלם, אתניקס או משינה המיינסטרימיות, שמדברות גם לילדים של מי שרקד אותן בקולנוע דן או בקיסריה - מינימל היא תופעה מוגבלת. אבל בתוך המוגבלות הזאת, היא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה הישראלית בשנות השמונים.

רמי פורטיס. הדאלי לאמה פוגש את החתול צ'שייר (צילומים: בן קלמר)

מי שגדל עליהם, מי ששמע אותם בפינגווין לפני 30 שנה, או באמסטרדם, או התרגש לראות את פיטר פאלק המנוח (המפקח קולומבו) מחמם את ידיו הקפואות בכוס קפה מהביל בברלין המושלגת, לקולה של מלכה שפיגל ב"מלאכים בשמי ברלין" - רק מי שהיה שם מבין, שהדרך היחידה לשרוד את ישראל השקועה בבוץ הלבנוני, מנותקת מהמציאות, שוקעת לאיטה לקראת מה שייקרא עוד חמש דקות היסטוריות "האינתיפאדה הראשונה" מבלי להבין את המציאות, היתה לשקוע לתוך "When I Go" או לטקסט הנבואי של "Next One Is Real".

ברי סחרוף. ההנאה שלו שווה הכל

אם אפשר להשוות את ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית למדע, אז אף אחד לא יכול לקבל נובל על מינימל. התופעה הזו אפילו לא דומה לקוואזי-גבישים של דן שכטמן. כי החיבור של מינימל היה יחידני כמו סידור כוכבים של אחד למיליון שנה. יותר אסטרולוגיה מאסטרונומיה. יותר אמונה תפלה מאמת מדעית.

כי איך מחברים משורר רחוב, תאורן, זמרת חובבת וגיטריסט גאון, רגע לפני ששנות השמונים הרעות פורצות - ויוצרים את התופעה הכי מוזרה שקרתה במוזיקה הישראלית? צירוף מקרים, זה ההסבר היחיד.

מינימל קומפקט על הבמה. יותר אסטרולוגיה מאסטרונומיה

הסביבה התרבותית שלהם התנהלה בין הלהקה האחות-הגדולה טוקסידו-מון, שהיתה פורצת דרך במוזיקה האירופית, נוויל ברודי הגאון שעיצב את העטיפות שלהם (וגם את אתר ynet, שנים אחר כך), אמסטרדם לפני פלישת ההונים וברלין שבלבה חומה. בתל אביב, המרתף הכי נכון היה הפינגווין - והקלישאה הכי גדולה היתה השירותים שם.

בין 81' ל-88' הם הוציאו את כל החומר שלהם. "Minimal Compact" היה מכה בראש. אחר כך באו "One By One", "Next One Is Real", "Deadly Weapons ו-"Raging Souls" המופלאים, ו-"The Figure One Cuts" שהיה לטעמי הטוב ביותר. בסוף הגיע הלייב. כדי להדגיש את הסוף. האיחודים שלהם הולידו אוספים חדשים, לדור שלא ידע. אבל התחושה, כאמור, היא שמי שלא ידע לא התעניין. ומי שידע - נשאר נאמן.

מינימל קומפקט. הדבר הטוב ביותר שקרה פה באייטיז

אתמול הם נתנו שואו מדהים. סמי בירנבך היה ונשאר פרפורמר ענק, זמר עם קול של אייטיז שרק השתבח עם הגיל. האדם הזה, שנולד בשנה של המדינה, מלא אנרגיות מעוררות קנאה. רמי פורטיס נהיה דומה יותר ויותר לשילוב של הדלאי לאמה ולחתול צ'שייר של אליס. הוא מופרע. מלכה שפיגל באסיסטית מעולה. לא זכרתי אותה ככזאת. ומקס פרנקן אמנם הביך כשהוריד את החולצה, אבל תופף בסדר גמור. וברי סחרוף? רק בשביל לראות אותו נהנה באמת שווה לבוא.

השירים הראשונים היו נפלאים, או שאולי זו הנוסטלגיה. מ-"Get Inside" ועד "Deadly Weapons". אחר כך היתה ירידה. אולי עייפות של בני שישים. אולי

זה רק אני. "When I Go" הנפלא, כששפיגל שרה לבד ורק סחרוף מלווה אותה, היה כל כך מרגש ונתן את האות לשרשרת של שירים בביצועים מדהימים, שהגיעו לשיא ענק בקרשנדו הגאוני בסוף "Dedicated".

הפתעתי את עצמי כשזכרתי את רוב המלים של רוב השירים. טקסטים שנצרבים בתודעה בגיל צעיר כנראה יושבים עמוק. את האוטו שכחתי איפה השארתי. כנראה סימנים ראשונים לאלצהיימר.