"מעושרות" - סופעונה: עשירות חסרות כל
טראש, גלאם, מותגים, טמטום, ניתוחים, יומרנות ואהבה עצמית מופרזת - כל אלה היו בשפע ב"מעושרות". אבל המהות האמיתית, זו שריתקה אותנו למסך, היתה סיפור מורכב על נשים ששבויות בעליבות בלתי נסבלת. אריאנה מלמד מסכמת עונה
ברשימת 500 האנשים העשירים בישראל, כפי שהיתה כשהתחילו לצלם את העונג הזה, הופיעו רק 122 נשים. 118 מתוכן הגיעו לכסף בזכות ירושה או השתייכות למשפחה עשירה. מבין ארבע הנותרות, שלוש צברו את הממון ביחד עם בן זוג. אף אחת מהן לא כיכבה ב"מעושרות".
איזה פאן היה: ה"מעושרות" נחשפות ב-ynet
- ניקול ראידמן: "יש לי ביצים מפלדה"
- ענבר שנהב: "לפעמים מחיר החשיפה כבד"
- טלי סיני-ריקליס: "אני דוגמה לכוח ותקווה"
- לאה שנירר: "עכשיו מבינים למה פאן לי?"
ארבע מתוך שש הנשים שראיתם מילאו את המסך בנצנצים ובוטוקס, מותגים ודמעות, מריבות מטומטמות ופנינים של עילגות, סיפורים אנושיים-מרגשים וקללות של מלחים. הארבע - אתי, טלי, לאה וניקול, בסדר כרונולוגי יורד - אינן יוצאות דופן בנוף האנושי-נשי באצולת הממון החדש, או הישן, או בכלל: הן בסך הכל תוצרים עדכניים של שיטה כלכלית-חברתית כלל עולמית בה לגברים יש כסף וכוח, ולנשים יש אבות או בני זוג עם כסף וכוח. או הסכם גירושים נדיב.
השתיים הנוספות הוצגו כעשירות, אבל הן לא. יתכן שענבר שנהב היתה מוכנה לדגמן חיי עושר לא-לה כדי לקדם את הקריירה המשפטית שלה. יתכן שדפנה שחר מאזינה כבר עכשיו לצליליה השמחים של הקופה הרושמת בפאב שבבעלותה. אבל שתיהן לא יגיעו בקרוב לרמת החיים של ארבע האחרות.
כדי להגיע לשם צריך להפוך לנשים מוחזקות-למחצה, שעובדות נורא קשה על תחזוקה עצמית בידיעה שמעבר לפינה אורבות צעירות ומתוחות מהן למיליארדר הגריאטרי, לאוליגרך המסתורי, לאיל הנדל"ן. לכאורה, נתוני הפתיחה שלהן טובים משל ארבעת המוחזקות הקיימות: יש להן הכשרה אקדמית במקצוע מכובד ומחצית החיים לפניהן. אבל הסטטיסטיקה, דרכו של עולם והמציאות הישראלית - כולם עובדים נגדן.
המסיבות שלהן, ההנאות שלנו
רגעי הטראש הנפלאים של "מעושרות" היו כיף טהור: מסיבת יום ההולדת המופרכת של לאה וזו המופרכת לא פחות של אתי, מסיבת החתונה של טלי וזוס עם כרכרה פלוס מופע עינטוזים מצד הכלה, הקומזיץ עם הנקניקיות, מלחמת העולם סביב הקומזיץ ו"הפסל לגלעד שליט", ניקול זועקת שיר אהבה בפלייבק בהופעה של קירקורוב, ענבר מאבדת את כל עוצמותיה, חוץ מהאגרסיה, במפגש מפחיד עם פחמימות או חיידקים, מישל התינוקת במחלצות של "דיור", מחייכת - אבל לא לאמא שהיא בקושי מכירה, הילדים של לאה מדגמנים במסיבת יומולדת לאמא - וברור שזה לא נגמר כאן.
היו כל כך הרבה רגעים מלבבים בפקעת הסתירות המרהיבה הזאת, שאי אפשר למנות כאן את כולם. וכן, היו גם רגעים מביכים מבחינה טלוויזיונית, בהם ראו את התפרים הגסים בעריכה ואת האירועים המשותפים והמאולצים מטעם ההפקה, אבל אלה הן בסך הכל שגיאות-דפוס קטנות במארג הגדול, החכם והיפהפה שנוצר כאן.
טראש, גלאם, מותגים, טמטום, ניתוחים, יומרנות ואהבה עצמית מופרזת יכולים להתפרש בטעות כדברים העיקריים שהתרחשו ב"מעושרות". האמת קצת יותר מעניינת, לטעמי - וודאי שווה כל רגע שהשקעתי בצפייה בכל 22 הפרקים.
כי אורנה בן דור, יוצרת הסדרה, ניסתה וגם הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: לספר סיפור הפוך לגמרי ממה שמתרחש על המסך, ולתת לכם לגלות אותו בעצמכם.
ואם טרחתם קצת יכולתם למצוא כאן שש נשים שיכולות להתהדר רק בצעצועים שכסף קונה, אבל לא בכוח, השפעה, או יכולת לחולל שינוי חשוב במשהו, מלבד צבע השיער וגודל החזה, וגם זה שינוי זמני.
אף אחת מהן לא תשאיר את רישומה בעולם העסקים או האמנות, בחברה הישראלית או אפילו בשכונת המגורים שלהן. ראיתם איך אתי ניסתה ולא הצליחה להגיע לשמעון פרס כדי לקדם פרויקט חינוכי הזוי וחצי אפוי? זוכרים שהמסר החשוב של לאה שנירר הוא "תעשי פילאטיס" ושל ענבר שנהב "תעשי הסכמי ממון, רצוי במשרד שלי"? זוכרים את מצעד הטראש-סלבס ביומולדת של לאה? שמעתם איך היא לוחצת עליהם להגיע?
וראיתם, במו עיניכם ממש, כמה דברים כסף לא יכול לקנות? נתחיל בנעורי נצח אצל המבוגרות שבחבורה, שכל כך מתאמצות לזעוק שהן בעצם לא. נמשיך במה שברור מאליו: אינטליגנציה. חצי מהקאסט, ואתם יודעים בדיוק מי, לא ימצא אותה אפילו בשדרות מונטיין בפריז, משכנן של חנויות נאות. כל הכסף שבעולם לא ילמד אחת מהן להבחין בין מאדאם דה פומפאדור למדאם דה פומפידו.
וזו שייסדה חנות מותגים הכי-הכי, ודווקא ניחנה באינטליגנציה מחוספסת שכזאת, מה איתה? היא חושבת שמאדאם המקורית היתה גאה בחנות על שמה ולזכרה - אבל ההיגיון זועק: להיפך, ניקול, להיפך. המאדאם, צריך לומר, היתה פילגשו הרשמית והבכירה של לואי ה-15, וזה לא דומה בכלל לבת-זוג של אוליגארך מסתורי, אבי ביתך הדומה לו כשתי טיפות מים, שזהותו המשוערת כבר ידועה לכל מי שעושה גוגל, אבל רק לך אסור לספר מי הוא.
המאדאם, אמרו שונאיה, סיבכה את צרפת במלחמת שבע השנים. ניקול יכולה רק לדרוך על חלשים ממנה: העובדים עליהם היא צורחת ומפקחת, המעושרות הקשישות, ענבר השמאלנית שקוראת לה פשיסטית (ובעצמה מתנשאת ביותר משמץ גזענות על ה"רוסים"). אז גם תרבותיות ודרך ארץ, ביטחון עצמי ואיפוק אי אפשר לקנות בכסף, או בשאיפה לכסף.
והנה עוד כמה דברים: זוגיות שוויונית, הכרה בערכם של כל בני האדם באשר הם בני אדם. אלגנטיות אמיתית, שהיא היכולת להתלבש, להתנהג, לדבר, לחשוב ולעצב באופן ייחודי, ולא במסעות שופינג-שופוני. ראיתם עד כמה דומים בתי המעושרות זה לזה? ובגדיהן? ועילגותן? ותסלחו לי, תקרת הזכוכית של התנהגותן זו כלפי זו?
לא, הן לא יכלו להתעלות מעל לריבים הזעירים של כיתה ד'. הן לא יכלו שלא לטנף ולרכל, לפגוע ולזלזל כמו שרק נשים שנותרו ילדות קטנות - ועוד עם קשת-פרפר בשיער - יודעות לעשות. הן לא יכלו להבחין בין כבוד וחנופה, גדלות רוח וגודלו של יהלום, עיקר וטפל, חשוב וטריוויאלי. מגוון ההתרגשויות והעלבונות, הזעקות והתאוות שהופגנו כאן היה כה מביך באינפנטיליות, והתברר מיד שכסף לא קונה להן בגרות נפשית ויכולת להכיל את הזולת.
נשאר רק מיתוס ה"עושר ואושר": הצחקתם את טלי סיני-ריקליס, שזווית אחת בחיוכה נותרה תמיד עצובה קצת, כאילו לא יכלה להתמודד עם כל ההכחשה וההדחקה הנחוצות לפרזנטורית של אושר מושלם. והיא דווקא כל כך, כל כך השתדלה.
מחאה? כלום לא השתנה
בסופו של יום, "מעושרות" הוא סיפור מורכב על נשים ששבויות בעליבות בלתי נסבלת. בלי כוח, בלי מוח, בלי ביטחון עצמי, בלי הישגים נראים לעין, בלי יותר מדי מאפייני אישיות ייחודיים ובלי שום דבר מענין או חשוב לומר.
לשמחתן, כסף גם לא קונה מודעות עצמית. כמה מהן יכולות להמשיך לפנטז שהן אהובות ורצויות, מכובדות וראויות בזכות עצמן: עובדה. עשו עליהן סדרה. במערך הערכים הנובורישי הנוכחי, גם זה משהו, אם לא פאן-פאן-פאן של ממש.
שאלתי את עצמי לא פעם עם מי מהן הייתי שמחה לשבת לשתות קפה. האמת? רק עם אורנה בן דור. בעיקר כדי להגיד לה "שאפו", אפילו ענק, על כך שיצרה סדרה חתרנית מחומרים של ""עקרות בית אמיתיות", על כך שהניחה לצופים לגלות את הזיוף בהלך-הרוח החברתי הרווח.
בישראל של 2011-2012, גם אחרי מחאת הקיץ, מיליוני אנשים מצמידים עושר לכבוד, הון לשלטון, הצלחה כלכלית - אפילו פלילית - לתחכום, דירה
במגדלי יו לאיי-קיו. הזיהוי הזה, אומרת "מעושרות" למי שמוכן להקשיב, הוא עוד אחד מהסיפורים המזוייפים שאנחנו מספרים לעצמנו, ממרומי המגדלים או מעומק האוברדראפט, והוא בסך הכל סיפור עכשוי לגמרי, אולי אפילו בן חלוף.
עד לא מזמן, במונחים היסטוריים, החברה הישראלית העריכה מצוינות אישית ותרומה לקולקטיב, ובזה לעושר מוחצן בהתרסה גלויה. היום המצב הפוך, אבל האם כך נכון יותר? תחזרו לרגע המכונן של מסיבת יום ההולדת של שנירר, ותחליטו בעצמכם אם אתם רוצים מסיבה כזאת, ואת כל החיים הצמודים אליה, בריאליטי-טראש או במציאות.
