אין לי אינסטינקט אימהי, ואני לא רוצה ילדים
אם כולנו היינו נולדות עם "אינסטינקט אימהי", לא היה צורך בתהליך חברות שילמד אותנו שהתפקיד המגדרי הנשי שלנו הוא להיות אמהות. קשה להצביע על המקום בו מסתיים הדחף הביולוגי להורות, ומתחיל הרצון שהוטבע בנו על ידי הסביבה
ישנה קונספציה חברתית לפיה כל אשה רוצה להיות אמא, כיוון שאנחנו נולדות עם "אינסטינקט אימהי" הטבוע בנו באופן ביולוגי. כדי לחזק את "הנטייה הטבעית" של אשה לאמהות, ולא להשאיר מקום לטעויות, מעודדים אותה משחר ילדותה לאמץ ולתרגל את תפקידה העתידי כאם, באמצעות משחקי תפקידים של "אמא ואבא" ומשחקי בובות בהם היא מטפלת בבובה תינוקת.
עוד בנושא בערוץ יחסים:
"אין מצב שאת לא רוצה ילד", הן אומרות לי
דברים שאפשר לעשות במקום לעשות ילד
קוראים לנו אל-הורים - אנשים שלא רוצים ילדים
לא אוהבת ילדים. תתבעו אותי
אני למשל, לא אוהבת ילדים. אני לא מתגאה בזה אבל זו עובדה. גורים של חתולים וכלבים אני אוהבת, אבל את הגורים נטולי הפרווה, גורי בני האדם, לא ממש. הם רועשים, יוצאות להם הפרשות מכל עבר, ולא מעניינים אותם צרכים של אנשים אחרים מלבד עצמם.
פה ושם אני פוגשת ילד ששובה את ליבי, בעיקר כשמדובר בילדים הגאונים של החברות שלי, אבל מכל אירוע חברתי עם הדרס קוד "הגעה עם צאצאים", אני יוצאת עם חשק עז לקשור את החצוצרות. ולא צריך ללכת כל כך רחוק, שכן אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר הוא ביקור בקניון ביום שישי בצהריים.
בצעירותי נהגתי להכריז שאני לא רוצה ילדים. התגובה לכך הייתה אחידה: "כשתגדלי זה ישתנה". למשמע טענתי שאינני אוהבת ילדים, סיברו את אוזני: "את שלך את תאהבי". ובכן, גדלתי והגעתי לגיל 35 כשאני עדיין לא אוהבת ילדים, וחשה אמביוולנטיות רבה כלפי הרעיון שאהיה יום אחד אמא.
כבר אמרתי שאני לא מתגאה בזה? התחושה שאת חריגה, שאת רוצה דברים אחרים ממה שיעדה עבורך החברה דרך טיעונים ביולוגים, גורמת לך לחוש בושה. כדי להרגיש מעט פחות חריגה אספתי שלוש נשים בגילי, המתהדרות אף הן בהיעדר השתוקקות מובנית לילד. אני מביאה כאן את סיפוריהן, בשמות בדויים כמובן.
הם מלוכלכים ודורשים תשומת לב
אביגיל מספרת שהיא מעולם לא רצתה להיות אמא. היא מביאה שני נימוקים לבחירתה. ראשית, היא איננה אוהבת ילדים: "הם מלוכלכים ודורשים המון תשומת לב. אני אוהבת לשחק עם ילדים, ולהחזיר אותם להורים שלהם כשצריך להחליף להם חיתול".
שנית, היא טוענת שהרצון להגשים את עצמה כבן אדם חזק יותר מהרצון להגשים עצמה כאמא: "זה לא חלק ממי שאני. אני ממש לא רוצה ילדים, כי אינני רואה סיבה וצורך להגשים את עצמי דרך יצור קטן. חיי לא יהיו בהכרח פחות טובים אם לא יהיו לי ילדים, ולא אהיה פחות 'מוגשמת' אם לא אעשה ילדים".
משהו ניזון ממך, כמו חייזר
ליהי רואה אמהות כאהבה אגואיסטית הנובעת מהרצון לשעתק את עצמך. היא מעוניינת באמהות אבל מפחדת. החשש שלה מתחיל בתקופת ההיריון ("משהו ניזון ממך, כמו חייזר"), ממשיך בפחד לאבד את עצמה, ומגיע עד הגידול עצמו: "הילד תלוי בך כל הזמן ואת צריכה למלא את הצרכים הפיזיים שלו לחלוטין. את נעה ממשבר למשבר, ואם תפשלי - אז זו פשלה ענקית. זה לא חתול שמקסימום יצא קצת דפוק".
דנה מעידה על עצמה כמי שמאד אוהבת ילדים ו"מתה" על האחיינים שלה, "אבל זה לא אומר שאתה חושב שתהיה הורה טוב ושתרצה את זה לנצח". היא טוענת שהיא מעולם לא חשה דחף לעשות ילדים, ואף נאלצה לוותר על מערכת יחסים קודמת בגלל שבן זוגה רצה ילדים.
דחף ביולוגי או תכנות חברתי?
כשחושבים על זה, אם כולנו היינו נולדות עם "אינסטינקט אימהי", לא היה צורך בתהליך חברות (כמו משחקי הבובות) שילמד אותנו שהתפקיד המגדרי הנשי שלנו הוא להיות אמהות. קשה להצביע על המקום בו מסתיים הדחף הביולוגי להורות, ומתחיל הרצון שהוטבע בנו על ידי הסביבה.
גם אם אתם מחסידי הטיעון הביולוגי, אין ספק שבתהליך החברתי מוחדר לאשה הרעיון כי עליה להשתוקק לאמהות ולשאוף אליה ככלי להגשמה עצמית. נכון שאשה יכולה להגשים עצמה גם דרך קריירה, אך כל עוד הדבר אינו פוגע בתפקידה כאם. רעיון זה הושרש בנו עד כדי שחלקנו אימצנו אותו כשלנו בלי להרהר אודותיו. אולי בגלל שעצם ההרהור גורם לערעור יסודותיו.
אם משום מה לא הפנמת כראוי את הקונספט הזה, כמוני, הרי שיופעל עליך מכבש הלחצים מהסביבה. אביגיל מספרת על לחץ חברתי להיות חלק מכולם ולעשות ילדים כמובן מאליו, ומוסיפה ש"אם את לא רוצה ילדים, סימן שאת פגומה. אם לא פגומה פיזית אז פגומה נפשית".
גם דנה מספרת שהיא נתקלת בהרמת גבות מהסביבה: "נהגי מוניות לרוב שואלים אותי בת כמה אני, אם אני נשואה ומה עם ילדים. כשאני אומרת להם שאני לא רוצה ילדים, מתחיל דיון שלם. גם המשפחה שלי במשך שנים עשתה איתי שיחות על כך שחיי לא יהיו בעלי משמעות עד היום בו יהיו לי סוף-סוף ילדים".
הדבר הכי בלתי מובן הוא המובן מאליו
לפעמים, כשאני משתפת אנשים לגבי ההתלבטויות שלי בנושא ילדים, הם אומרים לי "תעשי ילדים וזהו", כאילו התלבטתי אם לקנות עציץ חדש לדירה. הדבר שהכי לא מובן לי הוא איך אנשים רואים הולדת ילדים כמשהו מובן מאליו. זה לא כאילו שילדים מגיעים עם תעודת אחריות, וניתן להחזירם תוך 30 יום במידה ומתחרטים.
כששאלתי את אביגיל, שאינה רוצה ילדים, אם היא לא פוחדת להתחרט על בחירתה, היא ענתה לי בשאלה נגדית: "ומה אם אעשה ילדים ואחשוב שזו טעות?". אפשר להבין על מה היא מדברת כשנזכרים באי השוויון הטמון בתפקידים המגדריים של גידול הילדים. מצפים שאשה תשא ברוב הנטל – לא רק בנטל הנגזר עליה מתוקף הביולוגיה להרות ולהניק, אלא גם בנטל החברתי של אחריות עיקרית על גידול הילדים.
גברים יכולים לעשות ילדים בלי שחייהם ישתנו מן הקצה אל הקצה, שכן מהם מצופה להיות אחראיים עיקריים לפרנסת המשפחה. נכון שגברים עוזרים בגידול הילדים, אולם עצם המונח "עזרה", מצביע על כך שגידול הילדים לא נתפש כתחום אחריותם. או כדברי ליהי: "אם נפרדים - מי שנשאר עם הילד זו האמא. האבא רואה אותם אחת לשבוע וכל סופ"ש שני, ומרגיש שעשה את חובתו כהורה".
אמהות כבחירה
אם לגידול ילדים השפעה כה רבה על חיי האשה מדוע מקלים ראש בהחלטה להולידם? מדוע מצפים ממנה להביא אותם לעולם כמובן מאליו, בלי להרהר לרגע על משמעות הדבר?
במקום לתפוש אמהות כ"דיפולט", הדבר אליו אנו אמורות לשאוף מרגע הלידה - יש מקום להציג אמהות כבחירה. אביגיל טוענת שזה לגיטימי להגיד 'אני רוצה ילדים', ולגיטימי להגיד 'אני לא רוצה ילדים'. היא צודקת. מה שהיא לא תגיד, זאת הבחירה שלה בלבד.
שלוש הנשים וגם אני, שומרות לעצמנו את הזכות להחליט לעשות ילדים במידה ונחפוץ בכך. גם דנה ואביגיל, שטוענות כי אינן רוצות ילדים, סוברות שיתכן ודעתן תשתנה עם הזמן. מה שאנחנו מבקשות הוא לגיטימציה להחלטתנו, תהא אשר תהא, ובחירה עצמאית וחופשית נטולת שיקולי מגדר.
- לכל הכתבות, העדכונים והסקרים, כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים