הילד גנב מהארנק? זו הזדמנות ללמד אותו ערכים

הסיפור הפעם הוא על ילד בן שמונה, ללא בעיות מיוחדות, מסתדר עם ההורים שלו וההורים מסתדרים איתו - אבל לאחרונה גילתה אמו שהוא גונב לה מהארנק.

בפעם הראשונה היא קראה לו לשיחה והסבירה ש"ככה לא עושים". בפעם השנייה נזפה בו ואיימה עליו בעונש. בפעם השלישית, בהמלצת איש מקצוע, הענישה אותו והבהירה שמכאן ואילך היא תבדוק בכל ערב את הארנק שלה וכך תדע מה נעלם ממנו ומתי. "אם כך אתה רוצה, כך יהיה", אמרה.

התגובה הנחושה של האמא בפעם השלישית והאחרונה ככל הנראה עשתה את שלה - הילד הפסיק לקחת כסף ולכאורה הכול בסדר.

לא פעם אני חש שהמלצות הניתנות על ידי המבקשים להחזיר עטרה ליושנה מפספסות את המטרה האמיתית שמאתגרת את ההורה המודרני, גם אם לרגע או שניים הן נתפסות כיעילות.

המלצות אלה נתפסות כיעילות, משום שהעובדה היא שהילד הפסיק לגנוב מאמא שלו, אבל השאלה החשובה היא מה הילד הפיק מהאירוע: האם למד שלא כדאי לגנוב, או למד שכדאי להיות גנב מתוחכם יותר? בפעם הבאה שיגנוב, הוא יהיה זהיר יותר וייתכן שאמא שלו אכן כבר לא תהיה עוד הקורבן.

האם בכך רצינו? האם אנו חוששים להפסיד חמישים שקלים, או חוששים להפסיד ילד מוסרי ונקי כפיים? אם אנו רוצים למנוע את הגניבה הבאה, עונשים והרתעה יעשו את העבודה, אבל אם אנו רוצים למנוע את המוטיבציה לגנוב, צריך לדבר על הקניית ערך.

איך להקנות ערכים?

מה גורם לילדים להפנים ערכים של כנות, יושר, אמון, כבוד הדדי ואחריות? אמנם ילדים לומדים מתוצאות ולא מהסברים - הם צריכים להבחין בתוצאות מעשיהם - אבל אם נדע למקד את הילד בתוצאות הטבעיות של מעשיו, ונגייס לשם כך את מערכת היחסים שאנו בונים עמו, נוכל להמשיך ולבנות אמון במקום לרמוס אותו באיומים ובעונשים. אז גם נוכל להיות בטוחים שאנו מרוויחים לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר והמתעתע שלשמו לכאורה התגייסנו.

תוצאות טבעיות הן כאשר הילד נוגע בתנור חם, למשל, וכאן אין צורך לא בהסברים וכמובן לא בעונשים. אך זהו מקרה פשוט, שכן במערכת היחסים שבין הילד לתנור יש חפץ דומם אשר נמצא שם כנתון, צפוי ו"מתנהג" בעקביות. אבל כשאנו שמים בצד השני מבוגר אחראי ולא חפץ, התוצאות מפסיקות להיות טבעיות.

לנו, בני האדם, הפריווילגיה לבחור, לקרוא ספרים, ללמוד, להסיק מסקנות - ולעתים דווקא הפריוולגיה הזו גורמת לנו לנטוש את התגובה הטבעית, גם אם טוב שכך.

איך הייתם מרגישים אם הילדים שלכם היו גונבים מכם, משקרים לכם, אפילו מעליבים אתכם במילים לא יפות? אני משוכנע שכל הורה חש מול ההפתעות הלא-נעימות הללו עלבון, בגידה וכפיות טובה. זה הגיוני וטבעי, אבל אם נעלבתם - חשוב שהילד יראה זאת, ויבין שאינכם ההורים השמחים שהיו לו לפני שתי דקות.

הוא צריך להבין שמשהו משמעותי קרה, משהו שבהחלט מעורר בכם דאגה ולכן משבית שמחה, לפחות לדקות הקרובות. הורים, זוהי התגובה המתבקשת, זוהי התוצאה הטבעית של מעשי הילד.

אם נעלבתם - חשוב שהילד יראה זאת(צילום: shutterstock)

העונש מסתיר את הלקח

חשבתם כמה פעמים קורה שדווקא התפקיד החינוכי שאנו נוטלים על עצמנו, בין שיש בו הסבר ובין שיש בו עונש, מסתיר בעצם לילד את תוצאות מעשיו?

ילדים יגדלו להיות מבוגרים אשר רואים את הצד השני, ככל שהצד השני יראה את עצמו - וההורים תחילה: עלינו להביע רגשות, לרוב חיוביים אך לעתים גם שליליים. זו התוצאה שהילד שלנו חייב להבחין בה כדי להסיק את המסקנות הנכונות על החיים. ורק אז הקרקע מוכנה להסברים.

ומה נגיד, לדוגמה, באותו מקרה של ילד שגונב מהארנק? נקרא לו לשיחה בארבע עיניים ונאמר בנחישות ובגובה העיניים, מבלי להטיף אך מבלי להתרפס, את הדברים הבאים:

"תשמע, אתה יודע שמה שאתה צריך ואנחנו יכולים לתת - אתה מקבל. אם יש לך ספק בכך, אתה מוזמן תמיד לגשת אליי ולשאול, להבין למה ולהציע פתרונות משלך. אתה גם יודע שאני תמיד אומרת לך את האמת ולא מסתירה ממך דברים. אני חושבת שזה מה שיפה במשפחה. פחות מטריד אותי הכסף, אבל חשוב לי שתבין שיש דברים שלא עושים, ואני אומרת את זה בשבילך. אתה יודע איפה הארנק שלי נמצא ואני לא מתכוונת להסתיר אותו ממך, כי אני סומכת עליך".

ברגע שהילד מבין שאנחנו איתו ולא נגדו, ברגע שהוא מבין שאנו סומכים עליו (למרות הכל) ורואים בתקרית כשייכת לעבר, טרם השיחה המשמעותית שקיימנו איתו, וברגע שהוא רואה את הדבר היקר הזה שנקרא מערכת יחסים קורם עור וגידים - אז נוכל להאמין שהוא לא יוותר בקלות על הניקיון שביחסים ועל ההישגים מבית, תרתי משמע.