משפחת אדרעי, אילת: חיים מהלוואה להלוואה

לכל הכתבות על משפחת אדרעי:

• פגישה בבנק: משפחת אדרעי מופתעת מההכנסות
• משפחת אדרעי: בית על הגג
• מלחמה משותפת: יוצאים מהחובות בעבודת צוות
  
• החיסכון מתחיל בסופר: למה 22 מיכלי נקטר?
  

בקצרה: שרה נולדה בניו־יורק ועלתה בגיל 11 עם הוריה, רחל (ילידת קנדה) ונחום (יליד גרמניה שגדל בארץ והיגר לארה"ב), שגרים באזור ירושלים. היא למדה בבית־ספר דתי ובאולפנה לבנות "אמנה" בכפר סבא, עשתה בגרות ואחר־כך שירות לאומי באילת עם משפחות עולים מאתיופיה. אחר־כך למדה סיעוד (תואר אקדמי). בנוסף עשתה קורס ברפלוקסוגיה, אך אינה עוסקת בכך. היא עבדה שנתיים במחלקה הגינקולוגית בבית החולים שערי צדק בירושלים, וב־20 השנה האחרונות היא אחות במחלקת יולדות בבית החולים יוספטל באילת. היא גם ממלאת מקום במרפאת פריון ועובדת במרפאת נשים פעם בשבוע. היא אוהבת מאוד את עבודתה, ומבחינתה היא "תחליף לבילויים כמו בתי קפה וסרטים".

משכורת: ברוטו 7,000 שקל, נטו 5,000־6,000 שקל. פעם בשנה היא מקבלת תמריץ, "אני חושבת שזה בגובה משכורת חודשית".

אליהו

משכורת: ברוטו בסביבות 10,000־11,000 שקל, נטו בערך 8,500 שקל (לא כולל הכדורסל). הוא מקבל מהעירייה אחזקת רכב, ובנוסף יש לו שעות כוננות בבית, שעליהן הוא מקבל שכר נוסף, וכן הטבות שונות לעובדי המדינה.

ביחד 

בית: כזוג צעיר הם קנו דירת 3 חדרים קטנה באילת, וגרו בה עד שהיו להם 5 ילדים. לפני 13 שנה עברו לדירה הנוכחית (דירת קרקע) שהיא קצת יותר גדולה, ו"מצוינת". 4 חדרים + מחסן, שאותו הפכו לחדר. יש להם יתרת משכנתה של 150 אלף שקל, שאמורה להיסגר ב־2018. ההחזר החודשי: כ־2,700 שקל.

"אילת עיר נוחה ומקסימה עם אנשים טובים", אומרת שרה. "קל להגיע ממקום למקום, יש נוף ושקט נהדר, קשרי השכנות טובים מאוד. הקושי הוא המרחק ממרכז הארץ, שמקשה על מפגשים עם בני המשפחה".

אליהו אוהב את הבית הנוכחי, שהוא שקט, בסביבה טובה וקרוב לבית הכנסת ולישיבה. הוא אוהב גם את אילת "כי בה הזמן עומד מלכת, בדיוק ההפך מהמרכז. ואני אוהב מאוד את הים". מבחינה חינוכית הוא מרוצה מהעיר, חסרה לו יותר סביבה ותרבות דתית.

ילדים: איתמר (20, חייל), אריאל (19, לומד במכינה מחוץ לעיר), איתן (17, לומד בפנימייה בירושלים), אבידן (15, לומד בישיבה תיכונית), יצחק (13, חטיבת ביניים), ואחיה (11, יסודי). כולם עוסקים בספורט, חלקם בכדורסל וחלקם בכדורגל או אופניים. בנוסף הם אוהבים לנגן על תופים. "אין דמי כיס מוגדרים - כל אחד מקבל מה שהוא מבקש לפי הצורך. הגדולים, שלומדים מחוץ לבית, מקבלים תקציב שבועי".

שני הגדולים הלכו בעקבות אבא ושניהם שופטי כדורסל באזור הדרום. "הילד החמישי שלנו מתעניין בחיות ויש לנו תוכי בבית. את הקטן אני מתכנן לרשום לבית ספר למוזיקה כי הוא אוהב שירה".

כסף: ההוצאות המשפחתיות הן בעיקר על מזון וביגוד. בסופר הם מוציאים בסביבות 1,000 שקל בשבוע. בילויים אין הרבה. פעמיים בשנה הם נוסעים לחופשה זוגית בצפון הארץ. שרה מגדירה עצמה "לא בזבזנית ולא חסכנית". "אני לא קונה יקר, ורק במבצעים. אני לא קונה רק כשצריך, אלא לפעמים גם כשמתחשק, אבל לא דברים יקרים". היא לא מרגישה שהיא מוותרת על משהו חשוב. מדי פעם הם נוסעים לחופשה זוגית בחו''ל. הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים בברצלונה. למסעדות יוצאים "פעם ב־". היא אוהבת בגדים וקוסמטיקה, אבל רק ברמה של להתחדש מדי פעם, במסגרת התקציב. יש להם קשר טוב מאוד עם המשפחה המורחבת והם מאוד אוהבים לארח, ובגלל המרחק - המפגשים נדירים יותר אבל ארוכים, של כמה ימים. הם גם אוהבים מאוד לארח חברים לארוחות שישי.

"אני גם בזבזן וגם חסכן", מעיד אליהו על עצמו. "אני אוהב לקנות במבצעים, משתדל לחסוך על דברים שלא חייבים באמת, אבל לא אחסוך על הלימודים של הילדים למשל. אסור שהכסף יישב אצלי ביד, כי אז אני עם אצבע קלה על ההדק. לעומת זאת כשיש מינוס בבנק, אני מנסה לחסוך". והמצב היום הוא מינוס עמוק — "חיים מהלוואה להלוואה". "יש לנו מינוס תמידי בעשר השנים האחרונות, כשלפני כן לא ידענו מה זה מינוס. הסיבה היא שהילדים גדלו בדרישותיהם וגם הלימודים שלהם הם מחוץ לעיר, שם שכר הלימוד גבוה והנסיעות יקרות".

חלומות: שרה חולמת שתהיה לה אפשרות לגדל את הילדים, לחתן אותם וללוות אותם כלכלית כמה שאפשר ולאורך כמה שיותר שנים. מבחינה זוגית, היא מוכנה להמשיך עד 120 במתכונת הנוכחית. אליהו: "אני רוצה לראות עצמי יושב על זרי דפנה ויודע שהילדים מסודרים ושלא יהיו הדאגות המרכזיות של פרנסה. אני לא רוצה לשבת בחוסר מעש, אלא להמשיך לעבוד, אבל לא לרדוף אחרי הפרנסה. כל השאר זה דברים שוליים".

את משפחת אדרעי ילווה עדי אילוביץ, מנהל סניף בנק הפועלים באילת