אני זונה. אני אוהבת את חיי ומודה לגורלי

עוד בנושא:

בחרתי להיות זונה

זונה פוליטית

חשפן: שואלים אותי מה ההבדל ביני ובין זונה

זונות לא צריכות אוהל. הן צריכות הגנה

בסופו של דבר, עברתי כברת דרך ארוכה בכדי לעשות אחורה פנה. מאוחר מדי, ואני עייפה מאוד מזה שאני חייבת להסתיר את חיי מאחרים. אני לא יכולה לספר לאימא איך אני חיה, לא יכולה לגלות את הסוד שלי לאחותי.

אני זונה ולא מצטערת על כך

יש לי המון מכרים, ידידים וקרובי המשפחה, ואף אחד כמעט, לא יודע במה אני עוסקת ואיפה. חיי בנויים לחלוטין מפנטזיות שאני, הודות להשכלתי ולכישרון מסוים שפיתחתי, ממציאה ומספרת במיומנות רבה. כנראה שהגיע הזמן לפתוח את הקלפים, ולחלוק עם מישהו קצת ממה שאני עוברת.

אני זונה ולא מצטערת על כך, למרות שאני אישית מעדיפה את הכינוי 'נערת ליווי', לא, 'אשת ליווי'! כן, 'אשת ליווי' נשמע הרבה יותר מכובד. לפני שאתם מתחילים לרחם, להגן, להטיף מוסר ולהפנות אותי לעמותות הצלה למיניהן, אני חייבת לכם גילוי נאות: אני אוהבת את חיי ומודה לגורלי על כל מה שיש לי.

גדלתי בסביבה נורמטיבית

תמיד אהבתי שגברים פינקו אותי, אבל מעולם לא הייתי זולה. ברוב המקרים הגברים שהזמינו אותי חזרו הביתה בלי כלום. מבתוליי נפרדתי בצבא, בגיל 18. לקח לי זמן לאזור אומץ ולעשות זאת. בגיל 23 ב"רשימתי" היו בין 20 ל-25 גברים (אני זוכרת משום שאני וחברותיי החלטנו לספור אותם באחת השיחות שניהלנו).

אאסוף אותך, נסע למלון, על כל המשתמע

לאתר היכרויות נרשמתי מתוך שעמום. היכרויות רציניות עם יחסים לטווח ארוך לא יצאו מזה, אבל זמני היה תפוס וזה היה די משעשע. כמעט כל יום היו לי הכרויות חדשות. ואז, ביום בהיר אחד, הגיעה הפניה. גבר בן 43 כתב לי: "אני בן אדם עסוק. לא רוצה ללכת סחור-סחור. אאסוף אותך, ניסע למלון, על כל המשתמע מזה. בבוקר אחזיר אותך ותקבלי 300 דולר".

רעדתי קצת. חשבתי לעצמי שהוא יגיע, אני אסתכל עליו, אם יהיה שפוי - למה לא. כך הגעתי בפעם הראשונה למלון חמישה כוכבים. הרגשתי כמו בסרט. עשיתי מקלחת, לבשתי חלוק לבן, הביאו לי אוכל לחדר. אני אפילו זוכרת שהיה שולחן יפה עם מפה לבנה. ואחר כך הכול קרה. שום דבר מיוחד. סקס רגיל, כאילו הכרנו במסעדה או בפאב. בבוקר כבר הייתי בבית עם ערימה של שטרות ביד.

לא הרגשתי בושה, אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה שעשיתי משהו לא בסדר. הלכתי לחברות להתייעץ, והן כמובן, היו קצת בהלם. להפתעתי הרבה, הן לא הטיפו לי מוסר, ואפילו עודדו אותי קצת. כך כול זה קרה.

בבקשה, תצילי אותי

"טוב," אמרתי. "בוא נפגש ונדבר". השיחה התרחשה בבית קפה. היא הייתה מאוד קצרה ועניינית: מחירים, תנאים, אם תתאמצי - תקבלי בערך סכום כזה וכזה בשבוע. תנסי. לא תרצי – תעזבי (כמה קל להגיד – "תעזבי").

בסוף השיחה שאלו אם יש לי שאלות. לא עלה לי בראש מה צריך לשאול. השאלות צצו אחר כך, בהמשך התהליך. כעבור כמה ימים הגיע פתאום צלצול: "תצילי! אין מספיק בנות, הינה הכתובת". שיט! ואני במחזור. אמרתי: "לא יכולה!", ובקצה השני: "תצילי...". נו, מה לעשות. התארגנתי ונסעתי להציל.

הגעתי. בחדר היו בחורה אחת עם טירוף בעיניים וארבעה בחורים, בסביבות 35-27. הם היו לבושים טוב, אינטליגנטים כאלה, כפי שהתברר בהמשך. בקיצור, הבחורה הזאת, בלי למצמץ לרגע, פלטה: "הם רוצים כולם ביחד, חילופי זוגות. אני לא אוהבת את זה, אז אני מסתלקת, ואת - איך שבא לך".

אמרתי לה: "אני מבינה, כולם ביחד וכו', אבל תגידי להם שאני במחזור" (ילדה תמימה כזאת). העיניים של הבחורה נפתחו עוד יותר. היא הסתכלה עלי, עליהם ובחזרה. לבסוף פלטה: "אולי הם לא ישימו לב".

אחרי זה כבר למדתי איך לעשות כדי שלא ישימו לב, אבל אז עוד הייתי חסרת ניסיון. התיישבנו לחכות לבנות האחרות. הגיעו עוד שתי בנות, ליה ותיירת אוקראינית, ואילו השלישית לא הגיעה בסוף.

שאלתי אם מישהי יודעת לפחות מתי לקחת את הכסף – לפני או אחרי. ליה (שם בדוי), משכה בכתפיים ואילו התיירת אמרה: "החברה אמרה לקחת מראש". אחרי זה לא היה ברור מה לעשות עם הרביעי. כאן אני כבר לקחתי את הפיקוד: "נחלק את הסכום של הרביעית לשלושתנו, ושהוא יצטרף לערמה".

אחרי שכל הגברים היו מסופקים, עשינו הפסקה, שתינו קפה ופטפטנו. החלטנו להתחלק לזוגות. אחד אמר שהוא כבר בסדר ולא צריך את ההמשך. לי יצא להיות עם הבחור הביישן והתמים מכולם. את הזמן שנשאר בילינו בשיחה נעימה.

הכול היה צריך להסתיים בזה, אבל פתאום החלה בהלה. הסתבר שלבן זוגה של התיירת נקרע הקונדום. היא צרחה, הוא התנצל והסביר שזה לא היה בכוונה, ושהוא לפחות נשוי ו"נקי". השכנועים שלו לא עזרו. היא התרוצצה בהיסטריה וביקשה משום מה את מספר הטלפון שלו.

אני לא יודעת מה היא התכוונה לעשות: ללכת איתו יד ביד לרופא למחלות מין או לגדל את הילד העתידי. ניסינו להרגיע אותה, אבל היא השתוללה יותר מדי, לכן ליה ואני הסתלקנו בשקט. בחוץ החלפנו חוויות. החלטנו שזה לא כל כך נורא ואולי כדאי לנסות שוב. איכשהו נשאבנו לתוך העניין הזה.

חיים אחרים

אחרי זה כבר הכול התגלגל כמו כדור שלג. עשו לי תמונות מקצועיות, העלו אותן לאתר וקדימה. לא ציפיתי שהעבודה הזאת תגרום לי לסיפוק, אבל נחשפתי לחיים יפים שמעולם לא היו לי: בתי מלון, מסעדות וגברים עשירים. הכרתי הרבה אנשים מעניינים, שמחוץ לעבודה ספק אם הייתי פוגשת אותם.

עבדתי בשביל סוכנות ליווי. הפרסום וארגון "האירועים" היה שלהם. קיבלתי רק סמס עם כתובת, שעה ומשך "האירוע". ברווחים התחלקנו חצי-חצי. למען האמת, אני ממש לא רוצה לצייר איזו אגדה, בכול מקום יש מספיק חרא. לא הייתי רוצה שמישהי תחליט לנסות לעבוד בזה אחרי הסיפורים שלי. לא הייתי ממליצה. כן, זה קל לנסות – אך קשה להיגמל אחרי זה.

אבל לי יצאו מזה יותר דברים חיוביים מאשר שליליים. יכול להיות שאני פשוט מנסה לראות רק את החיובי בכל דבר, ולשכוח מהשלילי. אולי היה לי מזל שאיזה סוטה לא לקח אותי ליער וחתך את גרוני. אני חייבת לציין שזה תלוי ברמה שעובדים בה. אם הייתי עובדת ברחוב, סביר להניח שלא הייתי מגרדת שום דבר חיובי או מצחיק אפילו לפוסט אחד (במידה והייתי יודעת בכלל מה זה "פוסט").

בזה כנראה היה לי מזל. מזל שנולדתי יפה ועם גוף טוב. מזל שאלוהים נתן לי שכל וחוכמה, שאימא הכניסה לי לראש שחשוב לקבל השכלה וקיבלתי אותה. מזל שאני חיה ועוסקת בזה בארץ ולא בטורקיה או טייוואן. מזל שאני לא תיירת אוקראינית.

• לכל העדכונים, הכתבות והסקרים - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים
  

הכותבת מייצגת את דעתה האישית בלבד ואין לייחס לנאמר כל עידוד לנושא הזנות.

ללמידה על נזקי התופעה, כנסו לכאן