המופע לזכרו של עלי מוהר: בלי רצינות, עם רגישות
יוני רכטר, יהודית רביץ, רועי בר-נתן, גידי גוב ועוד התכנסו בבית לסין כדי לציין חמש שנים למותו של עלי מוהר. למרות הנסיבות העצובות, המופע התנהל בנינוחות מענגת, ברוח הפזמונאי האהוב, אך היו גם רגעי געגוע מרגשים
"רק הרגע החולף לא חוזר יפה, כואב" / "זמן ישטוף, ושנה כמו יום תחלוף"
המופע "הרצינות היא ממני והלאה" במלאת חמש שנים לפטירתו של עלי מוהר ביום ה' בבית לסין היה מסוג האירועים שאם היית בו, זכית לחוויה חד פעמית ואם לא מצאת את עצמך באולם המלא מפה לפה, עליך לקוות שיראו אותו בטלוויזיה באחד הימים. חמש שנים, והתחושה היא שחלף זמן מועט.
מוהר, שמת בגיל 58, היה פזמונאי ועתונאי שהשתעשע במלים לא אחת – הן בשיריו והן בטוריו בעיתון "העיר" במדוריו "מהנעשה בעירנו" ו"בשער".
וכך היה בערב לזכרו – שעשועי מלים. מודי בר-און המשובח הראה שלעתים צפוף לו קצת באולפן ליגת האלופות והאוורור בהנחיית הערב עושה לו רק טוב. קטעי הקישור שהוא עצמו כתב והקראת טוריו של מוהר גרמו לקהל להשתנק מצחוק, וגרמו לי לבדוק מייד עם הגיעי הביתה האם לא איבדתי את הספר של מוהר המאגד בתוכו את טוריו.
גם קטעי הווידיאו מראיונות עם מוהר רק גרמו לגעגוע לאיש הזה לצבוט חזק יותר בלב: האמת, התום, הכנות והיופי כמו גם הפשטות שבדבריו של מי שחלם להיות כדורגלן וסירב להתבגר.
הנבחרת של מוהר
קאדר הזמרים כלל את גידי גוב, יוני רכטר, איתי פרל, דנה עדיני, יהודית רביץ, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, אבי קושניר (מיותר למדי), נורית גלרון ורועי בר נתן המשובח.
על פי רוב, ליהוק של אמנים שונים בערב שמוקדש כולו לאמן אחד עלול לטמון בחובו לא מעט מפלות, אבל בערב הזה היו נפילות מעטות. אולי בגלל האווירה הנינוחה (ללא אווירת אבל), ואולי בגלל התפאורה שהיתה "תל אביב של פעם", שמוהר כל כך אהב וכתב עליה, ואולי פשוט בגלל שהקסם היה שם באוויר כל הזמן - כאילו מוהר עצמו נמצא על הבמה ומקריא קטעים בין השירים, מלווה את הזמרים מדי פעם, ומחייך את חיוכו הרחב.
היופי בשיריו הוא הנגיעה עמוק בלב, לרוב עם חצי קריצה - למעט שיריו העצובים שיודעים להכאיב.
אחרי הכל בשביל שיר טוב צריך טקסט משובח ולחן הולם כפי שנכתב: "וזה כל מה שיש, כסא פסנתר פסנתרן...לקוח מבקש נגן שוב את השיר, כי זה כל מה שיש" ועם היופי הזה נפתח הערב בביצוע מפתיע לטובה של איתי פרל כשמייד אחריו עלה יוני רכטר, שותפו הנצחי של מוהר, עם "שוב היא כאן" הקסום.
"16 מלאו לנער" בביצוע של יהודית רביץ היה מיותר למדי, כיוון שהביצוע לא היה מדויק והשיר עצמו הוא מהפחות טובים של מוהר. אך מהר מאוד המופע שב למסלולו כשרכטר ופרל שרו יחד עם אנסמבל "קורל" את "כל עוד" הקסום. מי לא מוחה דמעה למשמע "והוא זוכר שאביו פעם הלך אחריו" בתיאור של ילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה? השיר הזה לפחות עבורי, פתח את שק הדמעות לאור זיכרון הילדות שיש לכולנו - ומהמחשבה מה יהיה כשבני ילך לבית הספר.
עגמומיות נוסטלגית
ב"תן לי יד" שביצע רכטר עם דנה עדיני היתה תחושה כאילו מוהר שר שוב את השיר עם בתו והשילוב בין השניים היה מצוין.
גידי גוב, שלאחרונה בהופעות נראה כאילו הוא לא ממש נהנה ממקצועו כזמר, התרגש ושר מכל הלב וגם סיפר על חוויותיו עם מוהר המחבר, הכותב לתוכניתו והחבר הטוב. ב"העיקר זה הרומנטיקה" גוב התמוגג כמו ילד, ב"שטח ההפקר" הוא התחבר לשיר כאילו שר אותו בפעם הראשונה ואי אפשר היה להתעלם מהשורה "והלב מסרב להשתחרר", כי אכן, הלב מסרב להשתחרר מהתחושה שיוצר כמוהר לא איתנו אך השאיר לנו כל כך הרבה.
"דואט" של עדיני עם פרל היה לא מוצלח, וחבל שלא יכלו להביא את מזי כהן שביצעה את השיר במקור עם רכטר. עדיני ופרל לא הצליחו לממש את השיר מבחינת יכולותיהם הקוליות.
ב"הרצינות היא ממני והלאה" רועי בר נתן הוכיח שהוא יודע לשיר לא פחות טוב ואולי אף יותר ממה שהוא יודע להצחיק. נורית גלרון הצליחה לגרום לחלק מהקהל להזיל דמעה ב"נגיעה אחת רכה" הכל כך אמיתי וכואב. ב"יורם" של גידי גוב כבר היה קשה לעצור את ההתרגשות, מה גם שלפני השיר הוקרן קטע בו מתאר מוהר על יחסיו עם חברו הטוב יורם ביאלר עליו נכתב השיר לאחר מחסום כתיבה בנושא של לא מעט שנים.
גם הביצועים הפחות מוצלחים, ולא היו רבים כאלו, לא צרמו כי המלים והלחנים של השירים האלו כל כך יפים מה גם שכשמוהר עצמו שר בהופעותיו המשותפות עם רכטר הוא לא הצטיין בתחום השירה, אבל הרגש פעל שעות נוספות. אחרי הכל, מי לא רוצה שכמו בשיר "אם יוולד לי ילד" גם בנו יבחין "בין סתם יונה לבין צוצלת", "יגיע לנבחרת או שלפחות לסגל" ושתתפתח אצלו "אמהות גברית".
הליהוק המיותר בערב היה של אבי קושניר שהתקשה לשיר את "מחשבות ואפשרויות" והתקשה להצחיק ב"שירו של מקס".
סיום הערב היה מלא שמחת חיים כשכל המשתתפים שרו בהתלהבות את "אמרו לו". מוהר כידוע היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב וכתב בטוריו "נפרק אותם – 1:0 קטן". את הערב חתם "שיר נבואה קוסמי עליז" שמשרה אופטימיות נצחית והפך לחצי המנון – "לך אחד ואל תפחד".
בסך הכל היה ערב שמהל הרבה שמחה, מעט עצב, והמון המון געגועים לאיש שחסר לנו מאוד במוזיקה הישראלית. כפי שכתב מוהר ב"יורם" אך למעשה בהופעה ניתן היה לחוש כי מוהר כתב קצת על עצמו "שהיה ואינו, ובכל זאת ישנו" כי שפתו ומילותיו עדיין איתנו ומרגשות אותנו כל פעם חדש.
חבל שרק לרגל חמש שנים למותו עולה מופע יפהפה ומרגש שכזה.
לפנייה לכתב/ת 
