אז בבית הספר
על המורה לאלקטרוניקה אהוד, שלימד אותי לכתוב שירים ולחלום על בילי הולידיי - קרן פלס חוזרת לבית הספר התיכון, לחברויות וגם למורה אחד מיוחד
כשפנו אליי מהעיתון, בהצעה לכתוב טור על המורה המשמעותי בחיי, לא הייתה לי התלבטות. "ברור," השבתי, "אשמח לכתוב על אהוד." יש תלמידות שמחליפות מורה אהוב כמו גרביים, תלמידות שאחרי 16 שנים שוכחות מי היה הראשון המשמעותי, אבל לא אני. כי את אהוד פשוט אי-אפשר לשכוח, או סתם להחליף עם הזמן ולהשליך לכביסה. הוא תמיד יהיה המורה בה"א הידיעה. אם לא של המדינה, אז לפחות שלי.
הכל התחיל בשנת .1996 חופשת הקיץ שמפרידה בין כיתה ח' ל-ט' תמה, ועכשיו אני ילדה גדולה. כבר לא הולכת ברגל לבית הספר הקטן פה במושב, אלא עולה על הסעה שלוקחת אותי אל עמק הירדן. לתיכון.
אני וחברה שלי עירית רזות כמו שני גפרורים. זה משום שלא אכלנו כל החופש, מהתרגשות (וגם, קצת, כי רצינו להידחס לג'ינס של כיתה ח.(' כשההסעה עוצרת בחצר בית-ירח, עירית רצה ימינה ואני שמאלה. אני מבינה שנפרדו דרכינו. מהיום כבר לא נהיה צמודות זו לזו כפי שהיינו כל החיים, כי נרשמנו למגמות נפרדות בתיכון. עירית הלכה למגמת ספרות, ואני למגמה הטכנולוגית. היא שובצה ב-ט' 3 ואני ב-ט' .1 לה יש את סמדי המורה לספרות, ולי את אהוד לס.
אני זוכרת את עצמי נכנסת לשיעור הראשון שלי באלקטרוניקה תקבילית. אלוהים, מה גרם לי לבחור במקצוע הרובוטי הזה? למה לא הלכתי לקרוא קצת שירים עם עירית וכל שאר בני האנוש? מול הלוח, בכיתה, עמד איש חייכן עם משקפיים מרובעים ושתק. הוא לא רדה בנו, "נו, היידה! למה אתם לא יושבים כבר בשקט"? או עשה פרצוף של חמוצים יפניים. הוא פשוט המתין בסבלנות וראיתי, דרך המשקפיים המרובעים שלו, שעיניו החכמות ראו כבר שובבה או שתיים כמוני בחייהן.
כשהציג את עצמו שמעתי לראשונה קול של מורה, שאין לו קול של מורה בכלל. משהו נינוח כזה, שלו, כאילו שר לנו שיר ערש לפתיחה ולא ישר הרביץ בנו את משנתו. הוא אמר שקוראים לו אהוד, שהוא גר פה קרוב בקיבוץ דגניה ושהשנה הוא מורה. לא הבנתי. "מה זאת אומרת השנה אתה מורה, המורה"? שאלתי. אהוד חייך, סידר את משקפיו, לקח נשימה ארוכה והסביר לנו שבערך בכל ארבע שנים הוא מחליף מקצוע. פעם היה צורף, למשל. אחר כך עבד עם הפרות במשק, ואז החל להתעסק במוזיקה. "עכשיו," הודיע בסיפוק, "אני מורה למקצועות הטכנולוגיה, פה בבית הספר, עד למקצוע הבא."
הנה, יום הלימודים הראשון עוד לא תם, וכבר למדתי משהו מהמורה שאין לו קול של מורה. מותר גם לבן אדם עם משקפי ראייה מרובעים לחיות מחוץ לריבוע. גם מורה לאלקטרוניקה יכול ללמד אותי משהו על אמנות, אולי אפילו יותר מהמורה לספרות של עירית. באותו יום לימודים הבנתי שבחרתי נכון. המגמה הטכנולוגית תתאים לי בול (למרות שאני ממש אוהבת לקרוא רומנים בלשיים ולנתח בסתר את שיריו של עמיחי.(
הימים חלפו. התעודדתי לגלות שהלימודים בתיכון קלים יותר מביסודי, למרות שהם יותר קשים. פשוט כי קל ללמוד דברים קשים מאנשים שבאמת מעריכים. היה לי כיף לקום כל בוקר מהשינה (באיחור, כמובן) ולהגיע לבית הספר. הייתי מחכה לשיעורים שלי עם אהוד שהמשיך ללמד אותי תכנים חשובים על החיים, גם כאלה שאינם מופיעים בתוכנית הלימודים.
באחד מהשיעורים איתו העברתי פתק לאור. תמיד הייתי מעבירה פתקים לאור, כי אור היה הילד הכי חכם בכיתה ואהבתי לראות את החיוך החכם שלו, כשהוא קורא משהו טיפשי שכתבתי. רוב המורים לא קיבלו בעין יפה את עניין חילופי הפתקים בשיעורים שלהם. הם היו יכולים לחטוף, למשל, שיר אהבה ששלחתי לאור ולהקריא אותו בקול (דווקא לא התביישתי, אם יצא לי שיר יפה,( או סתם לזרוק ציור מושקע שגלי ציירה לי לפח. אהוד לא התנהג כך מעולם. גם הוא לא אהב את עניין חילופי הפתקים, אבל הייתה לו דרך אחרת להביע את זה. הוא פשוט הפסיק רגע לכתוב נוסחאות מתמטיות על הלוח, היישיר אליי מבט ודיבר. ממש ככה, דיבר, בגובה העיניים, כאילו שאנחנו שני שווים (ולא מורה מסור ותלמידתו הסוררת.(
"אני רוצה לספר לך משהו שלמדתי," אמר אהוד המורה. "למדתי שכשאני נמצא במקום אחד בגופי ובמקום אחר בראשי, אני לא נמצא לא פה ולא שם. אני מפסיד מכל העולמות. למדתי שכשאני כותב שיר אהבה, עדיף לי שאשב על הדשא, בחוץ, וארגיש את השמש מחממת לי את הצוואר. וכשאני פותר תרגיל בשיעור אלקטרוניקה של אהוד, כדאי שאשב על הכיסא בכיתה של אהוד, מול אהוד. את יכולה להמשיך לכתוב שירים בשיעור שלי, אם תרצי, אבל אז ארגיש שלא לימדתי אותך כלום." מיד הפסקתי לכתוב שירים על פתקים במהלך השיעורים. לא רציתי שאהוד ירגיש שלא לימד אותי דבר, וחוץ מזה, באמת יותר נעים לכתוב שיר על הדשא בשמש. הם יוצאים פחות קודרים.
בשיעור אחר הגיע אהוד המורה לכיתה, לקח את הגיר וצייר על הלוח חמישה קוים אופקיים מקבילים. "זוהי חמשה," אמר לנו. "חמשה היא למעשה פלטפורמה גרפית לכתיבת תווים." "תווים"?... קצת התבלבלתי. הלוא תווים זה מוזיקה, ומוזיקה זה אצל בתיה המורה לפסנתר, הרבה אחרי שבית הספר נגמר. אחך כך הוסיף אהוד על החמשה כמה תיבות עם תווים צפופים, משורטטים בקפידה, וביקש מאיתנו לעצום עיניים. כל הכיתה עצמה עיניים. מדי פעם מישהו הציץ, גם אני, אבל בזהירות, שאהוד המורה לא ישים לב. לפתע שמעתי פסנתר רומנטי מנגן מפטיפון (שאהוד כנראה הביא איתו,( ומיד אחריו בילי הולידיי מתחילה לשיר את ."All of Me" חמש דקות קסומות עברו עליי, באמצע השיעור המרכזי במגמה של החנונים הכי גדולים בבית הספר, ובהן אני ובילי הופענו יחד במועדון ג'אז ישן בניו-יורק.
כשנגמר השיר אמר אהוד שזה אמנם לא היה "בלוז," רק שיר יפה, אבל שהשיעור נלמד על בלוז. אני לא זוכרת דבר ממה שלמדנו שם, על מרווחים מוזיקליים ותיווי וכדומה, אבל אני זוכרת שלמדתי. מה למדתי? שבבית ספר אמיתי, ממורה אמיתי, לומדים בין השורות. האופי שלו חילחל אליי דרך החשיבה, תפיסת העולם ואיך שאהוד המורה חגג את החיים. בשקט. בנשימות עמוקות בזמן הנכון, בין תרגיל מורכב במתמטיקה לשיר אחד פשוט.
בסוף השנה, אגב, כל בני הכיתה שלי הוציאו ציונים גבוהים מאוד בבגרות באלקטרוניקה תקבילית (למרות שלמדנו עוד דברים.( מהמחזור הזה יצאו מהנדסי תוכנה, טייס קרב, אסטרטגים גדולים, מתמטיקאים, שתי עורכות דין, דוקטור לביו-טכנולוגיה ואחת שחולמת להיות בילי הולידיי. עד היום אהוד מלמד (אם אני לא טועה.( הוא לא עבר למקצוע הבא, כפי שסיפר לנו בתחילת השנה שהוא נוהג לעשות, אלא נשאר מורה. מזל. מזלם של התלמידים.
