ולדק שרד בזכות אמו. "הייתי היהודי האחרון"
יורם שטיקגולד היה רק בן 3 כשהנאצים כבשו את פולין מולדתו. הוא זוכר היטב את הכלבה שכמעט הסגירה אותו, את הנסיעה ברכבת על ברכי קצין גרמני ואת הרגע שכולם פרצו בצחוק באמצע הפשיטה הנאצית. פרויקט "זוכרים אותי?" של מוזיאון השואה בוושינגטון בשיתוף ynet. כתבה אחרונה בסדרה
"אם תרצה אספר לך את הסיפור שלי אבל אני מזהיר מראש – לא אספר לך סיפורי זוועה על מחנות ההשמדה והמשרפות, לא אספר על גבורה לא נורמלית – אני בשואה לא פגשתי גיבורים. גם לא תשמע ממני איך לחמתי בעצמי עם סכין בין השיניים. זה רק סיפור על ילד ששרד, בזכות הרבה מזל ותושייה".
יורם (ולדק) שטיקגולד, בן 76, פותח את דבריו במעין "אזהרה", מתקשה להבין מדוע מישהו יתעניין בסיפורו האישי, מסופק אם באמת יש מי שרוצה לשמוע על התקופה האפלה ההיא, בגטו ורשה. לאחרונה קיבל שיחת טלפון ממוזיאון השואה בוושינגטון, והתבשר שתמונתו מבית היתומים שבו השתקם לאחר המלחמה מופיעה באלבום פרויקט "זוכרים אותי", המבצע לאיתור 1,100 יתומים בודדים שנותרו בחיים לאחר השואה, ושאליו נרתם ynet בחודשים האחרונים.
הכתבות הקודמות בפרויקט "זוכרים אותי?":
1,100 פרצופים - עזרו למצוא אותם
ברטה היתומה גילתה את עברה הילד מהמשרפות גילה קרובי משפחה חדשים למידע נוסף ולרשימת הנעדרים המלאה, היכנסו לאתר "זוכרים אותי?"
הוא היה רק בן שלוש כשפרצה המלחמה. זיכרונותיו הם זיכרונות של ילד - דרמטיים, סוריאליסטיים, לא סדורים. הוא זוכר את האקציה הראשונה שאליה יצא סבו המבוהל מהשירותים במכנסיים מופשלים, את הכלבה שהייתה לו בגטו, זו שכמעט הסגירה אותו במחבוא, את סיר המרק החם שנשאר על השולחן בבית שיושביו נעלמו – הסיר שהציל את חייו.
תיק עם שוקולד
יורם נולד בוורשה בספטמבר 1936 למשפחה יהודית מסורתית עשירה. אביו, מצ'יסלב משה יוזד, היה מהנדס ובעל מפעל למנורות גז מהגדולים באירופה באותם הימים והחזיק במפעלים נוספים לייצור קופסאות וציוד לחדרי ניתוח. סבו עסק בנדל"ן והחזיק בנכסים רבים בפולין. יורם היה בן הזקונים של משה והלנה, קטן בארבע שנים מאחותו הבכורה ונדה. המשפחה התגוררה בבית מידות, שבו חיו גם משרתים, מטפלות ומבשלת.
כשכבשו הגרמנים את פולין ב-1939, נכלל בית המשפחה בתחומה של ורשה שהוקף חומה והפך לגטו. הנאצים בזזו את הרכוש היקר והורו לבני המשפחה לעבור למטבח. יתר הבית הענק הפך למכבסה עבור לבני הצבא הגרמני. יורם זוכר היטב את ריח החיטוי החריף. ימים שלמים היה מבלה במסתור שיצר אביו בתוך חדר חבילות הלבנים שהיו מגיעות מהשטח, ארוזות היטב, "כמו בלוקים של בניין, בסדר גרמני". בין החבילות חיבר אביו צינורית לחמצן.
הגרמנים גזלו את רוב ממונה של משפחת שטיקגולד, ומה שאפשר היה לקחת ולהסתיר, קנה חיים בגטו. בכסף וביהלומים רכש האב משה מזון ותעודות וניצל את קשריו מחוץ לכותלי הגטו. בהמשך דאג להבריח את הבת ונדה אל מחוץ לגטו בזהות בדויה, בעוד יורם הפעוט נשאר עם הוריו. ונדה עזבה, לא לפני שלימדה את אחיה הקטן את כל התפילות הנוצריות בעל פה, כאילו ידעה שיום אחד יזדקק להן. "היום אני אדם מבוגר ושוכח הרבה, אבל את התפילות הללו אני זוכר בעל פה מילה במילה. זה לא משהו שיימחה".
"בחודשים הראשונים הלנה אמי דאגה לכסות לי את העיניים כשהיינו עוברים ברחוב", נזכר יורם. "אבל לא היה צריך לראות בשביל להבין מה קורה. הגטו היה רועש כמו כוורת, צפוף עד שאי אפשר היה ללכת ברחוב, סירחון לא רגיל. אנשים חולים, ילדים גוססים מתחת לבתים, זבובים בכל מקום. בגטו מעולם לא הרמתי את הראש כשצעדתי ברחוב, תמיד עם המבט למטה כדי לא לראות מה קורה ולא להיתקל בעיניו של חייל גרמני". תמיד היה מצויד בתיק שהכינה לו אמו לכל תרחיש. "היו שם בגדים ובקבוק יין ושוקולד. בכל פעם כשהייתי חוזר הביתה הייתי מגלה שגנבו לי הכול. אנשים נלחמו לשרוד".
"משני הצדדים גיהינום ואנחנו חוצים"
יורם זוכר איך הידרדר מצבם הבריאותי והנפשי של סבו וסבתו, מעשירי ורשה, שמצאו עצמם ברגע אחד חסרי כול. הוא זוכר שסבא הפך למנקה השירותים במפעל שהוקם בביתו, ושהסבתא המשיכה להחזיק מבשלת גם כשלא היה עוד מה לבשל, עד שנפטרה מצער. הוא זוכר איך, בעיצומה של בלוקדה (פשיטה גרמנית על בלוק בגטו) קפץ הסב בבהלה מחדר השירותים כשמכנסיו מופשלים מטה, שואל "מה קרה?" בבהלה, בזמן שבני המשפחה מחפשים אחריו. "זה גרם לנו לפרוץ בצחוק בשיא המתח, זה היה סוריאליסטי", הוא נזכר.
"הנאצים היו פושטים על בלוק או על אזור שלם, מוציאים את יושביו מהבתים והיינו שומעים את היריות", מספר יורם. "בכל פעם שהיו מגיעים לאזור היינו מדלגים מבית לבית, על הגגות או דרך המרתפים, ומודיע היה מכוון אותנו לאן לברוח. באחד הלילות, אחרי שלושה ימים שבהם לא אכלתי ולא שתיתי והייתי כבר חצי פגר, ברחנו לתוך אחד הבתים. בסלון עמדה אשה אוחזת בסיר מרק חם במרכז השולחן וסביבו ילדיה. אני הייתי באפיסת כוחות והוריי ידעו שאם לא אכניס משהו לפי לא אשרוד את הלילה. 'יש לי ילד חולה, אולי תוכלי לתת לו קצת מרק', ביקשה אמי אבל האשה בסלון סירבה. גברת, ואם היה לך היית נותנת?, השיבה.
"זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את אמי בוכה. פתאום נשמעו יריות, פתחנו שוב במנוסה. במשך שעה רצנו ממקום למקום, קופצים מעליית גג אחת לשנייה, עד שאיכשהו חזרנו לאותו המקום. נכנסנו שוב לדירה, הפעם היא הייתה ריקה. האשה והילדים שלה נעלמו משם, אולי נלקחו על ידי הגרמנים ואולי ברחו. המרק עמד שם באמצע השולחן ואני זוכר שהוא עדיין היה חם. חיי ניצלו ואין לי עד היום הסבר מדוע זה קרה".
הרעב, זוכר יורם, היה קשה מנשוא. הפשיטות הגרמניות גברו ככל שהתקרב חיסול הגטו. באחת מהן נשברה אמו. "מצבי הידרדר בגלל שלא אכלתי ולא שתיתי, אימא ראתה שאני נובל וויתרה. היא חשבה שאין טעם להמשיך לברוח, עלינו לנסות להגיע למזון גם אם זה יעלה בחיינו. יצאנו מהמסתור לרחוב. השפלתי את מבטי לרצפה והתחלנו לצעוד, משני צדדיי שמעתי את הגרמנים עם הכלבים ואת היריות. ואנחנו צועדים באמצע הרחוב, על הכביש, עוברים בין כולם ובטוחים שבכל רגע מישהו יפתח באש. אבל אף אחד לא מתייחס אלינו".
"משני הצדדים גיהינום, יורים באנשים וצעקות איומות ואנחנו צועדים באמצע, כאילו אנחנו אוויר. כל צעד הלב עולה לגרון ואני חש בפחד של ההורים שלי. זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית, דקות של הליכה הרגישו כמו נצח. מולנו חלפו ארבעה פרשים על סוסים, הרגשנו שהסוף מתקרב אבל הם המשיכו ללכת, התפצלו לשני הצדדים ואנחנו צועדים ביניהם עד המחסום, חוצים את המחסום וממשיכים לחלק אחר בגטו, שם קיבלנו עזרה".
כלבה גזעית בשכונת עוני
בזכות הכסף שהחביא האב, נותרו בני משפחת שטיקגולד בתוך הגטו עד רגעיו האחרונים. "בהתחלה היו 1,000 איש על מטר בגטו עד שאי אפשר היה לעבור במדרכה, אחר כך היו האקציות ומספר האנשים בגטו הצטמצם. כשעזבתי את הגטו, שבועיים לפני המרד, כבר לא היה אף אחד ברחוב. היה שקט נוראי, בגטו נותרו רק אלו שהייתה להם עבודה. אבא השיג לי ולאימא תעודות מזויפות והחלטנו לברוח, אבל ברגע האחרון אבא הודיע שהוא לא מצטרף".
"סבא היה איש דתי והוא חשב שמה שקורה לנו הוא עונש מלמעלה ומעונש כזה לא בורחים. סבא התעקש להישאר ואבא הודיע לנו שהוא לא יוכל לעזוב את אביו ולברוח, גם אם יש לו מחבוא מוכן. אני ואימא ברחנו לבד למקום מסתור באחת משכונות העוני הקשות של ורשה.
יורם נזכר בכלבה שהייתה לו כשהוקם הגטו. "כלבה גזעית ויפה שהייתה איתנו בילדות, עד שיום אחד החליטו הוריי שזה כבר יותר מדי, שאי אפשר להמשיך ולגדל חית מחמד ולדאוג להאכילה בעוד אנשים מתים ברעב. אבא קנה רעל והחליט להמיתה. אבל אחרי שלושה ימים היא חזרה פתאום לחיים. היינו משפחה דתית ופחדנו לנסות שוב, אבא החליט להבריחה החוצה ושילם עבור הברחתה".
הוא לא דמיין שיפגוש שוב בכלבה, שעות בודדות לאחר שהגיע עם אמו למסתור מחוץ לגטו. "אבא כנראה דאג שיביאו לי בחזרה את הכלבה. הייתי כל כך מאושר לראות אותה שוב אחרי כל מה שעברתי, זה היה רגע של שמחה. אבל לא חלפה חצי שעה ונוכלים פולנים כבר הריחו הזדמנות. הם מיד חשדו שאנחנו יהודים כי לא ייתכן שבשכונה כזו ענייה מישהו יחזיק כלב גזעי ומטופח. מיד ביקשו כסף כדי לא להסגיר אותנו לגסטפו. נאלצנו לברוח שוב".
על ברכיו של קצין גרמני
גם המחבוא החדש לא החזיק זמן רב. בזמן שיורם ואמו יצאו לשאוף אוויר, בעלת הבית הפולנייה שהסתירה אותם חיטטה בחפציהם ומצאה פרווה וזוג נעליים מעור תנין שהאם הבריחה. "עד היום האחרון אימא דאגה להיראות גברת מטופחת ומרשימה", יורם מדגיש. "מה זה גברת?", צחקה הפולנייה כשחזרו השניים מהטיול הקצר בחוץ, "מנין לך כזה רכוש יקר?". האם השיבה בשאלה: "רוצה לדעת מאיפה זה? זה סיפור מעולה, אני מוכרחה לספר לך. אבל קודם כל אאכיל את הילד כמה דקות ואז אשב לספר לך". אמו של יורם הכינה לו ארוחה קצרה, ומבלי שתשים הפולנייה לב ארזה תיק קטן וחמקה מיד החוצה.
את הלילה הזה יורם לא ישכח לעולם. במזג אוויר מקפיא יצאו השניים לדרך, לבדם בשכונת העוני של ורשה. מקום המסתור הבא היה בקצה השני של הבירה הפולנית. "בעוד זמן קצר היה אמור להתחיל העוצר וידענו שאין שום דרך להגיע לשם, אלא בחשמלית שעמדה רק לרשות הגרמנים. לאימא היה עצבים מברזל, היא סיפרה לי כמה סיפורי ערש על הירח והכוכבים ואז אמרה לי – 'עולים לחשמלית'. ואני, לא אידיוט, מבין מה זה אומר".
"חיכינו שיחשיך עוד יותר וצעדנו לחשמלית של הגרמנים. עלינו על הקרון, אימא הביטה פנימה ובחרה לשבת במכוון במקום היחיד שבו ישבו ממול שני קצינים גרמנים. היא התיישבה בביטחון וחייכה, הם חייכו אליה בחזרה. כל כך פחדתי שלא יכולתי לדבר. לא פחדתי שאפלוט שטויות, פחדתי שאעשה צרכים במכנסיים מפחד ואז הם יעלו עלינו. אימא הייתה אישה יפה והם נשבו בקסמיה. אחד מהם חיזר אחריה והשני הושיט את ידיו לעברי, לקח אותי והושיב אותי על ברכיו. כל הדרך הוא סיפר לי סיפורים והראה לי דברים מבעד לחלון. בסוף הנסיעה הם נשקו לידה של אמי וירדנו בתחנה".
בריחה מחנות הצעצועים
יורם ואמו התפצלו. הוא נמסר למטפלת הנוצרייה שטיפלה בו לפני המלחמה. הוא זוכר היטב את היום שבו הגיע עמה אל גן המשחקים שהשקיף אל הגטו. הוא עמד ברחבה, ליד הסחרחרה, לצד הילדים וההורים שהשתעשעו למראה הגטו העולה באש. הוא נאלץ להעמיד פנים שהוא נהנה, כמו כולם, "ממראה אנשים נופלים כמו נרות מהגגות, מהירי ומהעשן. וזה כשאני יודע שאבא וסבא עדיין בפנים". בן שבע בלבד, ידע אז איך באמת נראה סוף העולם.
האם הלנה הסתתרה אצל חברה פולנייה. מדי שבועיים ביקרה לכמה רגעים את בנה יורם אצל המטפלת. יום אחד, נזכר יורם, במהלך טיול רגלי קצר, ביקשה המטפלת לספר להלנה דבר מה. "המטפלת סיפרה שאחת מחברותיה שיודעת עליי סיפרה זאת לבעלה. והוא ביקש לדעת איפה היא מסתירה אותי ואיפה מסתתרת אימא. הוא אמר לה שאם ילשינו עלינו, יוכלו להבטיח את עתידם הכלכלי לתמיד. אמי הייתה מספיק פיקחית להבין את הסיטואציה".
"היא סמכה על המטפלת, אבל חששה שעוקבים אחריה ולכן כל דקה נוספת מסוכנת. היא נעצרה מול חנות צעצועים וביקשה מהמטפלת להמתין לנו רגע בחוץ כי היא רוצה לקנות לי מתנה. נכנסו לחנות ואימא פנתה למוכרת ושאלה אם יש עוד יציאה. המוכרת הצביעה על דלת אחרת. ברחנו משם, משאירים את המטפלת בחוץ".
היהודי האחרון בעולם
הלנה הובילה את יורם אל מקום המסתור האחרון, בו שהה עד סוף המלחמה, בעיירה זררדוף הסמוכה לוורשה. הוא התגורר אצל משפחה נוצרית שקיבלה כסף רב עבור הסתרתו. "הייתי די חופשי שם להסתובב ולנשום אוויר, ידעו שאני יהודי אבל קיבלו כסף טוב כדי לשמור עליי". כשהודיעו שהסתיימה המלחמה, הניח יורם שנותר לבדו בעולם. "לא פגשתי אפילו יהודי אחד בתקופה ההיא והנחתי שכולם מתו, שנשארתי היהודי האחרון בעולם. הייתי רק בן תשע אבל דאגתי שנשארתי לבד ושאינני יודע מה עושים עכשיו בעולם".
האם הלנה והאחות ונדה הצליחו לשרוד והתאחדו בצדו השני של נהר הוויסלה ששוחרר חצי שנה קודם לכן בידי הצבא האדום. עברה חצי שנה עד שיכלו האם והאחות להגיע לזררדוף ולבקר את יורם.
הם מצאו אותו חולה ותשוש, גופו נפוח מרעב ומכוסה פצעים. החלמתו נמשכה חודשים.
אמו התנדבה בבית יתומים של הג'וינט באוטווק ולקחה אותו עמה לשם. בחברת 130 ילדים, רבים מהם יתומים שנותרו לבדם בעולם, החל יורם בתהליך שיקום ממושך, כשאמו ואחותו לצדו.
ב-1949 נסגר בית היתומים ויורם עבר להתגורר עם אמו, שנישאה מחדש ליהודי ניצול שואה. כעבור שמונה שנים, בגיל 21, עזב יורם את פולין ועלה ארצה, כאן פגש את אחותו ונדה שעלתה שנים קודם לכן. הוא התגייס לצה"ל ואחר כך למד אדריכלות. הוא נישא לליאורה, ולשניים שני ילדים ושישה נכדים.
לפנייה לכתב/ת 
