אבות הרסניים ובנים: ראיון עם גיא מאירסון

בין גיא מאירסון, תסריטאי וסופר, ורפי גבעון, סוכן הביטוח שהוא הגיבור של ספרו השני, "לא קרה כלום", אין הרבה דברים משותפים. אולי בדיוק מהסיבה הזו התיישב מאירסון בקיימברידג', מסצ'וסטס, מול חלון מושלג, ובמשך חודשים ארוכים כתב רומן ריאליסטי על איש זר, גיבור שחי חיים רחוקים משלו. אחד שלא קורה לו כלום, עד לנקודה שבה הכל קורה לו.

"נקודת הפתיחה של הרומן הזה, או האירוע המחולל שלו", מתאר מאירסון בשפת התסריטאים, "היא הפגיעה בכפיר, הבן של הגיבור". ואכן, בעמודים הראשונים של הספר, רפי גבעון יושב לילה אחד ומצ'וטט בפורום "פנויים-פנויות" כאשר אשתו ישנה, והוא מקבל טלפון מבית החולים וולפסון שם נמצא בנו, מאושפז אחרי תאונת דרכים קשה.

גיא מאירסון. הכול התחיל מידיעה חדשותית (צילום: נעמה פורת)

"בהתחלה נדמה לכולם שכפיר עבר תאונה, אבל בהמשך מתברר שזה לא כל כך פשוט. הילד קפץ על מכונית בעקבות ריב מטופש על טלפון נייד, וזה אירוע שהוא הפוך מהישרדותי. מעשה לא חכם שסיבך אותו. הדבר העיקרי שעובר על אבא שלו, הגיבור של הספר, הוא התובנה שמה שקרה הוא תוצאה של החינוך שלו. הילד הוא בעצם השתקפות שלו עצמו, וזה מוביל אותו למסע בלתי צפוי".

טלטלה משפחתית דרמטית

מאירסון, יליד 1969, גדל בחיפה ובאר שבע, וגם חי שנים רבות בתל אביב. במהלך הקריירה התסריטאית שלו הוא זכה בפרס עט הזהב לתסריטאות על "צעד קטן לאדם" בפסטיבל קאן ב-2002, ועוסק עד היום בכתיבה קולנועית ובכתיבה לטלוויזיה. עוד לפני כן, ב-2000, הוציא לאור את ספרו הראשון "בת שבע" (הוצאת כתר). לקיימברידג' הוא התלווה בעקבות לימודים של אשתו, וכיום הוא גר בכליל שבצפון איתה ועם שני ילדיו.

ב"לא קרה כלום" הוא מעביר את רפי גבעון טלטלה משפחתית דרמטית שמוציאה אותו מחייו הנוחים והמשעממים, למסע החוקר את התאונה שקרתה לבנו, ובכלל את חייו הפרטיים של בן-הנעורים אותו, כך הוא מגלה, הוא לא ממש מכיר. מהמחלקה לטיפול נמרץ הוא מגיע עד לנערה האהובה על הבן, למחברות השירים והסיפורים שלו ולאנשים איתם בילה זמן יקר. בתוך ההעלילה העכשווית, שיש בה מיסודות ספרות המתח, ניתן למצוא גם פלאשבקים המרפררים לאבהות צעירה, מערכת היחסים של רפי עם אשתו, ומחשבות על מה שחווה בחייו, ומה שהיה יכול לחוות - עד לסוף המפתיע.

"רפי מדבר ברומן על הקשיחות שהוא רצה לתת לבן שלו כדי שילמד להסתדר בחיים, כמו הקטע שבו הוא שולח את הבן לחוג קראטה כדי שילמד מהו כושר הרתעה. עצם הצירוף הזה, כושר הרתעה, בהקשר חינוכי לילדים - נתפס כמו עיוות", מסביר מאירסון. "זה קשור לאי-הפרדה שיש בין החיים של האזרח רפי גבעון, לבין התהליך שבו הוא נמצא בעקבות התאונה. הוא מתחיל להיפרד מהמקום שהיה בו קודם, ולהסתכל על החיים שלו מבחוץ. בדרך הוא עובר בכל התחנות של החברה הישראלית: אשכנזים מול מזרחים, גברים מול נשים, ותתי קבוצות של אנשים סביבו".

אז רפי הוא הגבר הישראלי הממוצע בעינייך?

"אצל רפי קיים מתח שהוא רצון להיות וגם לא להיות חלק מהמקום הזה שנקרא ישראל. רובנו מנהלים חיים בורגניים כי השוליים שלנו מאוד צרים. נראה לי שהדמות של רפי היא הדמות של הבחור שתמיד רצה להיות בסדר. הוא מקבל את ההנחות המוקדמות של איך דברים אמורים להתנהל, ואת ההכרחיות של החיים: לקום בבוקר, לעבוד בסוכנות הביטוח, לגדל את הילדים. מה צריך לעשות היום הרי? צבא, לפרנס ואולי לטייל מדי פעם. זה המסלול הכביכול ידוע, שהוא שובר בסיפור שלי".

יש ברומן ביקורת מובלעת על החברה הישראלית? 

"הספר הוא מקומי וקורה כאן ועכשיו. באופן אישי אין לי ביקורת על החברה. אני מכיר את רפי ואני אוהב אותו, למרות שהוא טרגי. הוא נוגע ללבי. דרך הסיפור שלו יצא לי להסתכל על העולם שבו הוא ואני חיים. הביקורת היא תוצר לוואי: זה המצב. ככה אנחנו חיים. ככה אנחנו נראים. בכלל בכתיבה, אני מנסה שהכל יהיה מאוד אמין".

איך נולד הרעיון לסיפור?

הספר שלך עוסק ביחסים בין הורים למתבגרים. במה שההורים לא יודעים על הילדים שלהם. 

"זה סוג של עיוורון בן דורי שיש בין הורים לילדים. ברומן זה סיפור ספציפי של משפחה אחת, שהדומיננטיות בה היא כביכול הגברית, של האבא. אבל גם אשתו, דורית, היא חזקה ויש לה כוח שקט שמאוד משפיע על הדמות של רפי ועל צביון המשפחה. הוא בעצם יוצא למסע שלו כי הוא חושב שזה המסע שהיא רוצה לצאת אליו, וזה אומר משהו על מערכת היחסים ביניהן".

בתור תסריטאי שהוא גם סופר, נדמה שנדרשת לבחור בז'אנר מסוים. לאן שאפת? לדרמה פסיכולוגית, או לרומן מתח? 

הכתיבה כמקצוע נכחה אצל מאירסון מאז ומעולם. אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב הוא עבד כ"ראנר" על סטים של סרטים. שם הוא למד להכיר את עולם הקולנוע, ובעיקר את מאחורי הקלעים שלו. "הבנתי שהתעשייה הזאת, שקמים בחמש בבוקר כשבאה ההסעה ואנשים מתעצבנים עם איפור ומשאיות - הכול לא שווה אם התסריט לא כתוב טוב. העבודה האמיתית נעשית קודם כל אצל בנאדם אחד. זה מה שגרם לי לכתוב את התסריט לסרט 'צעד קטן' שהתחיל כסיפור קצר".

למרות עיסוקו בתסריטים, מאירסון לא מוותר על הכתיבה. הרומן החדש שנערך על ידי רונית וייס-ברקוביץ', עורכת ספרותית ותסריטאית ידועה בעצמה, הגיע אליה דרך הבמאי רנן שור שביים את "הבודדים", שמאירסון כתב. "אני אוהב לעשות את שני הדברים, וגם מלמד תסריטאות בסם שפיגל ומכללת תל חי. כנראה שעוד לא

החלטתי סופית מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול", הוא אומר.

אתה אוהב לקרוא ספרים ישראלים? 

"כן, אבל לא רק. מאוד אהבתי את הספר של מתן חרמוני 'היברו פאבלישנג קומפני' שהעלה אצלי את השאלה למה אין יותר ספרים מצחיקים? למה אין חוש הומור בספרים ישראלים?"

גם שלך לא בדיוק ספר מצחיק.

"הוא לא ספר הומוריסטי, אבל יש משהו משעשע בדמות הראשית. מצד אחד רפי הוא איש מאוד נוקשה, אבל כשהוא מתחיל לצאת מהתבניות של עצמו הוא נהיה יותר קליל. בעיניי יש אירוניה מאחורי הדרמה של הספר. אבל אני חושב שחסר הומור בספרות מקור. אולי כי ספרים זה דבר כבד ראש וחשוב, ולצחוק זה פחות".