בוס, תן לי לטנף עליך

עבודה היא סוג של מאהבת. היחסים איתה מתחילים בדייט של שקרים, ונגמרים כשצד אחד מקבל בעלבון את הפרידה. באמצע, היא דורשת שנציב אותה בראש סדר העדיפויות, מצפה שנשמור לה אמונים ומבקשת שנבלה איתה את ארוחת הערב. אי אפשר איתה, ואי אפשר לקנות חלב בלעדיה.

עוד ב-ynet מחשבים:

• תמיכת אינטרנט בשבת?
• האם גוגל עוזרת לפיראטים?
• שופטי דה ווייס בטוויטר: מי הצייצן המחונן? 
  

כשאני מסתכסכת עם העבודה, אני מוציאה את הכביסה המלוכלכת להתייבש בטוויטר. בדיוק כמו ב"הישרדות", אחרי כל עימות או ויכוח אני מחפשת בני ברית שיצטרפו למחנה שלי, והרשת הופכת את העבודה הזו לקלה במיוחד. הרי לכולם יש בוסים, קולגות שמחדשים על מזג האוויר בפינת הקפה, לקוחות שמתנהגים כאילו הם קנו אותך ב"הכל בדולר" וניסיון תאגידי לכפות פמיליאריות מעושה. כל לייק הוא טפיחה על השכם, כל ציוץ מחזק אותי, יש עוד רבים כמוני: שרים את בלוז מעמד הביניים.

היום אני מאוהבת בעבודתי המדהימה ב-ynet, שבה הבוס שלי קורא את זה, אבל היו ימים שעבדתי במקומות שלא התאימו לי כלל. בתקופות החשוכות הללו, מה שעזר לי לשמור על שפיות נפשי היו חברי בקבוצת התמיכה הווירטואלית. לא היה יום בו לא צייצתי על שנאתי ללקוחה מטומטמת ("שאלתי אותה באיזה דפדפן היא משתמשת, היא אמרה שבאינטרנט"), על קולגות סחים שהיו סוגרים כל חמישי בבר השכונתי כי כזה כיף להם ביחד, על המזכירה שהשתמשה בחיוך שלה כדי לפצות על העבודה שהמוח היה מלא בקורנפלקס או הבוס שטרח להזכיר כל יום ש"כולנו כמו משפחה כאן".

השייר-תרפיה הזו התבצעה לרוב בטוויטר. בעוד שהשיתוף בפייסבוק מרגיש כמו להתלבש מול חלון פתוח, השיתוף בטוויטר מרגיש כמו לצעוק לתוך באר. הציוצים נשארים בראש הפיד לדקות ספורות, מהדהדים קלות במהלך היום ונעלמים לתהום הנשייה. אין שום טיימליין שיציל את הציוצים מכליה כמו שאין כלי קיבול שיכול לכלוא צעקה.

העיצוב של טוויטר לא מציב מול העיניים את רשימת העוקבים. לא תראו שם מי נמצא און ליין, מי נהייה חבר של מי, וכמה אנשים שינו את תמונת הפרופיל שלהם. זה גורם לשאר הפרופילים להיות קצת דני-דיניים באופיים. הם רואים, אך לא נראים, ולכן הופכים את מלאכת הטינוף לקלה הרבה יותר. גם העובדה שרוב המעסיקים לא מצליחים להתמודד עם הרשת החברתית (הי בוס) או אפילו מבינים איך היא פועלת, עוזרת להפיכתה למחששה הסודית. בפייסבוק, לעומת זאת, סטטוסים יכולים להפוך למפלצות אם רק יאכילו אותם החברים במספיק לייקים.

הבעיה היא, שלמרות שזה מרגיש כך, מה שקורה בטוויטר לא נשאר בטוויטר. עמוד הפרופיל האישיים שלנו ברשתות החבריות הם למעשה פומביים לחלוטין, ולא עובר זמן רב עד שציוץ של אחד הופך לזעמו של האחר. ההשלכות, כפי שאתם יכולים לתאר, יכולות להיות הרסניות, החל מחורבן של יחסי עבודה ועד לפיטורים. כדי להימנע מסיכונים, אפשר לעשות אחד משני דברים: להפסיק לקטר על העבודה ברשתות חברתיות (בטח) או להקריא לבוס שלכם את שתי הפסקאות האחרונות.

מעסיקים יקרים, תנו לנו לשחרר קיטור. בסופו של יום, אנחנו רוצים את המשכורת שלכם ואנחנו עובדים טובים. תבינו, טוויטר זה תיאטרון, לא החיים האמיתיים: האישיות מאופרת בכבדות והמשפטים נאמרים בפאתוס. המשתמשים ביקורתיים יותר והמסרים חדים יותר. אני בשום אופן לא מזמינה אתכם להצטרף. בשום אופן. אבל אם הייתם שם, הייתם מבינים.

בינינו? גם אתם לא משוגעים עלינו, על ימי המחלה-אחרי-חתונה שאנו לוקחים, או על ימי העצלות אחרי ההנגאובר של סוף השבוע. גם אתם מקטרים עלינו. אין לנו כוונה אמיתית לירוק לבאר שממנה אנחנו שותים, אנחנו רק רוצים להרגיש אדונים לגורלנו ואופייה המשחית של טוויטר, ולעתים גם פייסבוק, איכשהו מושך אותנו לפולניה. אפשרו לנו לשבת בחושך ולצייץ, ואם אתם ממש רוצים - פתחו רשת חברתית אפלה משלכם ובה תרדו עלינו. מבטיחים לא להיעלב.