גידי, לא: הבחירה המאכזבת של גוב

לעולם לא אשכח את עטיפת הספר. על רקע לבן נישאת דמות של ילדה בלונדינית על גבי טרקטור אנושי ומסביב עוד טרקטורים מחייכים רבים. כולן דמויות בכל הצבעים עשויות מפלסטלינה. באותיות גדולות מלמעלה נכתב: "שאול הטרקטור", ובקטן יותר: "כתבו: ענת וגידי גוב. עיצב וצילם: רוני אורן".

גידי גוב. האיש ששר את "אפונה וגזר" (צילום: ירון ברנר)

ספר הילדים המקסים הזה היה איתי כנראה מאז שנולדתי, והלוואי שיכולתי לזכור את שנותיי הראשונות בעולם. אני לא זוכר את ההורים שלי מקריאים לי את הסיפור, דבר שוודאי עשו רבות לבקשתי, יש לי רק תמונת סטילס של הידיים שלי מרימות את הספר באוויר ומחבקות אותו.

בסיפור, שאול הטרקטור הוא מעין ילד קטן בן שלוש עם לב גדול, מתמודד בדמותו המכנית בעולמם של הילדים המוכר לכולנו. לא הרבה שנים אחר כך וכמו עשרות אלפי ילדים אחרים, למדתי להכיר את הדמות האמיתית שהסתתרה מאחוריו. הוא היה האיש ששר את "רחוב סומסום" וזה שסיפק את קולו של שרגא, המפלצת המפחידה. הוא שר את "אפונה וגזר", "חורף" ו"אין לי כסף". הוא היה האיש מ"זהו זה". קראו לו גידי כמובן, והוא הפך עבורי לדמות אב מוזיקלית ובידורית.

מצמרר. גידי גוב עם "שטח ההפקר"

כשהתחלתי להכיר את שיריו באופן מעמיק, גוב הפך לדמות אחת טהורה בתוך העולם המצומצם שאז פיתחתי. לא יכולתי באמת למצוא דמות אחראית ובוגרת בלהקות כמו "גאנז אנד רוזס" או "מטאליקה" - וגוב, שהכרתי מינקות כנראה, היה שם למלא את המשבצת. יכול להיות שכבר אז זיהיתי בו משהו קצת דומה לאבא שלי האמיתי. אדם בעל קול עמוק שמכור לעבודתו, מחזיק בדיסטנס של המבוגר האחראי מצד אחר - ומצד שני, לא לוקח דברים  יותר מדי ברצינות.

אמיתי או בדיוני?

זו גם הסיבה שהייתי מדמיין את אבי כצעיר שלא הכרתי בדמותו הקולנועית של גידי גוב. דמויות שגילם בסרטים כמו "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" שהכילו את אותן התכונות המוכרות. האישיות הזו, חצי אמיתית חצי בדיונית שמאז ומתמיד היתה גידי גוב, ליוותה אותי בכל חיי.

כמו רבים, גם אני קראתי בשבוע שעבר את הידיעה על כך שגוב יצטרף כשופט לעונה הקרוב של "כוכב נולד". התאכזבתי נורא. אני רחוק מלהאמין שגוב מכר את עצמו רק בשביל מסגרת הפריים-טיים הנכספת. שלא כמו שופטים אחרים בתוכנית, גוב כבר ידע שעות ארוכות ויפהפיות בטלוויזיה המסחרית - ואפילו כשכיכב במסגרת תוכן שנוצר אך ורק כדי לקדם מכירות, כמו פרסומות ל"בזק", הוא ידע לעשות זאת בקסם וחן רב. גוב בחר להצטרף לתוכנית מסיבותיו שלו, וזה לא חשוב ולא מכך נובעת האכזבה.

מצחיק ורציני. גוב עם "בלעדייך". שימו לב לדורי בן זאב בתפקיד האורח

היא כן מורכבת מכך שגוב, בדומה למתמודדים בתוכנית, הוא זמר מבצע. בעזרת שיתופי פעולה מבריקים הוא הצליח ומצליח להגיש טקסטים ולחנים כמו שאף אחד אחר לא מגיש. הסיבה לכך היא דמותו יוצאת הדופן. מלא בכריזמה אבל לא מפחד לומר שלפעמים הוא מעדיף לנוח. מצחיק מאוד, לפעמים אפילו ליצני, ובכל זאת סופר-רציני. ודווקא הוא הגיע למוסד הבידורי שמציג את ההיפך הגמור.

למעט מקרים בודדים, מעולם לא הבחנתי בתכונות אנושיות דומיננטיות שכאלה אצל בוגרי התוכנית. הם הפכו לקול מוכר ומשעמם, חוזר ושב. אפילו מעצבנים כשהם משתלטים על נתח שערורייתי מתעשיית המוזיקה הישראלית. לפעמים נדמה לי שהתוכנית הפכה למגרש המשחקים של המבצעים הבינוניים ולא באמת נקודת זינוק לכשרונות חדשים ומקוריים. 

אין צורך לסכם את הקריירה של גוב ואת נפלאותיה. עבור כל אחד מאוהביו ישנם

רגעים אחרים. הם מתרחשים מ"כוורת" הכבירה ועוד יותר בדרך הסולו שלו. לא חשוב כמה פעמים אקשיב ל"שטח ההפקר", "בלעדייך", "בבוקר", "מי תרצי", "שלל שרב" או לכל אחד מהשירים של "הכבש ה-16" - תמיד אצטמרר מקולו.

לא חשוב באילו נסיבות הוא הופיע על המסך, תמיד נשארתי מרותק בכיסא. מהרגעים שהייתי ילד והיו צועקים אצלנו בבית: "אור, בוא, מתחיל 'לילה גוב'" ועד ל"מסע המופלא", תוכנית האוכל המצוינת שיצר בשנה האחרונה עם ישראל אהרוני. אבל עכשיו, אם אתה קורא, תסלח לי גידי שלא ארוץ לטלוויזיה כשבקרוב תשוב אליה ב"כוכב נולד". קשה לי. אני מקווה שכן תשמח לדעת שאתמול, בזמן כתיבת שורות אלה, הפסקתי הכל. לקחתי את הבת שלי בת השנה וחצי לחנות הספרים שליד הבית וקניתי לה את "שאול הטרקטור".