גיל ההתבגרות: לאן נעלם הילד המתוק שלי?

יש מקרים בהם אפשר ממש לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי הילד המתוק שלי עבר ממצב צבירה של ילד חמוד, נבון, קצת שובב, דעתן וסקרן - לילד מתבגר. זה יכול לקרות בבוקר בהיר אחד או סתם במהלך אחר צהריים שגרתי, כשלפתע פתאום זה פורץ, ואנחנו מבינים: משהו כאן משתנה לנו מול העיניים. הילד עובר פאזה. מה שהיה - היה. עכשיו אנחנו כבר בסרט אחר.

לכל הכתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים לחצו כאן  

אצלנו זה קרה ערב אחד, ערב ככל הערבים לכאורה, כשבתי הבכורה הפציעה מחדרה והודיעה לי בטון מאוד חגיגי: "אמא, הלילה אני לא הולכת לישון, יצא לי קוקו מושלם!". הסתכלתי עליה, מנסה לקלוט איזשהו חיוך... וכלום! הילדה רצינית להחריד. ואני מכירה אותה: היא חכמה, אינטליגנטית, בעלת חוש הומור מפותח. אז למה היא לא מחייכת?

לקח לי כמה שניות להבין. הילדה רצינית. היא אכן מתכוונת לזה. זה-זה! אבוי! זו לא היא שמדברת איתי כרגע - אלו ההורמונים המדברים מגרונה!

"ברוך בואך יקירתי", ברכתי את עצמי באמפטיה גדולה, "רגלייך עומדות בשערי השלב ההתפתחותי הכה-חשוב ומסעיר הקרוי 'גיל ההתבגרות'. וולקם".

התחושה: איבדנו את הילד

הורים המגיעים אלי לייעוץ בעקבות ילדיהם המתבגרים, בדרך כלל נסערים כמעט כמותם: מה קורה לו? מה זה הדיבור הזה, החוצפה הזאת, הזלזול, הבלגן בחדר, הלבוש, התסרוקת, ההידרדרות בלימודים? ומה הוא מסתגר שעות בחדר? מה יש לו לעשות שם כל כך הרבה זמן? ולמה הוא מדבר עם החברים שלו כל הזמן בנייד, בפייסבוק, ואיתי הוא בקושי מחליף שני משפטים?

התחושה השלטת היא שאיבדנו את הילד. איפשהו, במהלך הדרך, הילד המושקע והמקסים שלנו "התקלקל". אין לתאר את תחושת הבהלה, חוסר האונים, האכזבה, הכעס והבושה. איבדנו שליטה. מה עושים עכשיו?

ראשית חכמה, בואו נבין מה יש לנו כאן. מניסיוני ראיתי שההבנה הזו מספקת 'כתוביות בגוף הסרט', ומצליחה לייצב את הקרקע מתחת לרגליים ולהרגיע את הרוחות. ידע זה כוח - הבנה זה כלי.

אז מה באמת קורה לו? אני מזמינה אתכם לטיול בראש של המתבגר: מה עובר לו שם בפנים, בין שתי האוזניים? על מה הוא חושב? מה מעסיק אותו, איך הוא רואה את העולם ואותנו, ההורים? מבטיחה לכם שבסיומו של המסע תצליחו להבין ולהתמודד הרבה יותר טוב עם החבר'ה המורכבים והמופלאים האלה.

כן, עליתם עליי, אני מאוד אוהבת מתבגרים: הם מקסימים אותי, מצחיקים אותי, מרגשים אותי - ואני מקווה שכך גם אתם תרגישו עוד מעט...

המשימה: יציאה לדרך עצמאית

המשימה המרכזית כאן היא אחת: היפרדות המתבגר מהוריו ויציאה לדרך עצמאית ואוטונומית. וזו חתיכת משימה! לא קלה כלל וכלל.

זה אומר שאם עד היום אנחנו היינו הכתובת לנחמה בשעות הקשות, מקור להתייעצות, עזרה, תמיכה, המצפן והמגדלור גם יחד – הרי שמרגע זה הכל פאסה. הם מנועים מלפנות אלינו. זה כבר לא לכבודם. הרי הם כבר לא ילדים קטנים. המשימה ההתפתחותית מכתיבה להם: "מעכשיו אתם לבד - ואתםצריכים להסתדר עם זה". זהו טקס חניכה לכל דבר, בסגנון העולם המערבי. כן, הם בהחלט רוצים בזה, צריכים את זה, אבל זה מה-זה-קשה!

ובל נשכח כי במקביל הם עוברים עוד המון שינויים בו זמנית, בכל תחום אפשרי: גופני, רגשי, שכלי. ההורמונים מציפים את המתבגר ומאיימים להטביע אותו בתוכם. גם אלו לא עושים את חייו יותר קלים. גופם מתפתח ומשתנה, מה שמסב בו–זמנית גם גאווה וגם מבוכה, וכל התנהלותם משתנה לבלי הכר.

חוסר האיזון שולט בכיפה. המתבגר עובר להתגורר ברכבת שדים מטורפת, וחווה שינויים תכופים וקיצוניים במצבי הרוח. רגע הוא מאושר עד הגג וברגע הבא מדוכא עד עפר, רגע עייף ותשוש ולא מסוגל להזיז אצבע, שנייה אחר כך הוא נשאב בהתלהבות לפרוייקט תובעני ומתמשך עד אין קץ סביב יומולדת של חבר, ארגון מחדש של החדר או טיול של התנועה. לרגע מתאהב עד כלות, וברגע הבא הוא כבר מזמן לא שם. טרוד עד מאוד באיך שהוא נראה ובמי-אמר-למי ובאיזה הקשר (ולמה הוא לא היה שם?) ובמחשבות ופנטזיות מיניות. המון.

אז מה הפלא שהוא יכול להגיע מבית הספר, "להישפך" על הספה ולהתעורר רק למחרת בבוקר? או שהוא חוזר למטבח, חצי שעה אחרי שחיסל ארוחת צהריים מלאה (פלוס תוספת), מת מרעב, ומתנפל על צנצנת הקורנפלקס? כל השינויים האלה צורכים ים של אנרגיה והמתבגר חייב לתחזק את עצמו.

לא קל לילדים המתבגרים שלנו. בתוך כל הדרמה הזאת הם כבר לא כל כך יודעים מי הם, וגם אין להם אותנו שנגיד להם ונחזק אותם כמו פעם. גם כשאנחנו אומרים הם שומעים ולא שומעים. מאמינים ולא מאמינים. יותר מתמיד, הם מבקשים להגיע לתחושה הזאת, לביטחון הזה במי שהם, רק מתוך עצמם.

"אני לבד!", זוכרים? אז זה ממש כמו בגיל שנתיים - אבל הרבה יותר עוצמתי. ושם, בפנים, עדיין אין שום דבר ברור. כמו אתר בהקמה. יש כבר דף בית אבל בכל לשונית שאתה פותח עולה שורה אחת: "עדיין לא נבחרו קבצים".

בתוך התהליך הזה, ובלעדינו, הם חשים בדידות, ריקנות, חרדה ואמביוולנטיות. הם מוחלשים ומבולבלים ולא פעם מתעתעים גם בנו, עם כל הרעש וצלצולים שלהם, הבאים לחפות על כל אלו.

בואו לא נתבלבל. בואו נראה את המתבגרים שלנו מבפנים, כמו שהם, ונבדוק מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לא לאבד אותם ולא פחות חשוב - לא ללכת לאיבוד לעצמנו.

אז ממה מתחילים?

1. המתבגרים שלכם צריכים אתכם!

הם רק צריכים אתכם אחרת. זה הזמן לעלות כיתה בהורות. זה שהם לא צריכים אתכם כמו פעם, זה שהם דוחים חיבוקים ומנגבים נשיקות, זה לא אומר כלום. אם תתרכזו ממש ותהיו ערניים דייכם, תגלו פה ושם שהם כן בשלים למגע, כן מחפשים אוזן, רק דברו אליהם בגובה העיניים. וקצר. גם ככה עמוס להם.

2. אל תפחדו מהמתבגר שלכם

תבינו שכל מה שאתם רואים הוא חלק מהשלב בו הוא נמצא. כשאנחנו משדרים פחד המתבגר מקבל אישור לכך שהוא באמת מפחיד, מה שמעלה את רמת החרדה שלו, הגבוהה ממילא. מעבר לכך, אם ההורה שלו מפוחד מי ישמור עליו?

3. גבשו קווים אדומים

יש לכם אג'נדה? קווים אדומים? במידה והם לא לגמרי ברורים לכם - זה הזמן לגבש אותם. על אלו אל תוותרו. זה חשוב גם עבורכם וגם עבור הילד שלכם, שישמח לדעת שיש לו הורים בעלי עמוד שדרה מוצק ואמירה ברורה ובהירה בעניינים משמעותיים.

4. אל תיקחו את הדברים באופן אישי

ההתנהגויות, האמירות, ההדיפות וההסתגרויות - זה לא נגדכם, אלא בעד המטרה ההתפתחותית. כל עוד זה לא חוצה גבולות מבחינתכם (ראו סעיף קווים אדומים) - העבירו את זה הלאה.

5. אל תעשו עניין ממה שלא צריך

על כל כך הרבה דברים אפשר לריב ולהתווכח עם מתבגר, עד אין קץ. בחרו את המלחמות שלכם ובדקו מה עקרוני לכם באמת ומה לא. ההתעסקות האין סופית שלו עם עצמו מול המראה, למשל, לא באמת שווה מריבה וכעסים. מתישהו זה יירגע.

6. הימנעו ממאבקי כוחות

אנחנו יודעים איפה זה מתחיל - אבל איפה זה נגמר? לא פעם המתבגר מחפש סיבות לריב ולהתרחק, והנה אתם משחקים לידיים שלו והסיטואציה יכולה להסלים עוד ועוד. זכרו שקיצוניות היא השם האמצעי של מתבגרים, ולא היינו רוצים לאתגר אותם בעניין הזה.

7. אל תנסו להיות בחבר'ה

תפסיקו לנסות ולהיות חברים שלו, "לזרום" איתו, להתלבש כמוהו, לדבר בסלנג וכדומה. המתבגר שלכם לא צריך אתכם כחברים, כאלה יש לו מספיק. זה סתם מרגיז ומבייש אותו, ובאמת מיותר. הוא צריך אתכם כהורים. ברורים, איתנים ונוכחים. זה הכל.

8. הימנעו מזלזול, בקורת או לעג

גם כך הדימוי העצמי של המתבגר שלכם לא מי-יודע-כמה ומנגנון ההשמדה העצמית שלו עובד שעות נוספות. המשימה שלכם היא לעשות בדיוק ההיפך: הראו לו את היפה והמוצלח שבו, התפעלו ממנו באמת. בטוח יש על מה.

9. עשו שימוש בהומור

מאוד קשה לעבור את אתגר גיל ההתבגרות בלי התבלין החשוב הזה,

לכם וגם להם. מתוך ההומור הם יצליחו להבין טוב יותר מה קורה להם ואפילו לצחוק על זה (ובואו נזכור ונרתום לטובת העניין את היכולת המתפתחת שלהם לזהות מצבים מצחיקים ולעשות שימוש בהומור עצמי). ובאמת, אם אנחנו שמים בצד את הכעס והפגיעות - זה אכן משעשע. לא ככה?

10. איזה מתבגרים אתם הייתם?

זוכרים? שווה לעצור רגע ולהיכנס למכונת הזמן הזו: סיפורים, תמונות, מכתבים, כל דבר שיעזור לכם להיזכר. בין אם הייתם מרדניים וסוערים ובין אם 'חננות' של ממש - המסע הזה בזיכרון יעזור לכם להתבונן אחרת על הילדים המתבגרים שלכם. באחריות.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן