ג'ון מחפש משפחה מהשואה. ארה"ב רק מפריעה
יונה קירשנברג היה בן שנה כשהפליג מגרמניה לניו-יורק עם אביו. אחרי 60 שנה, בסיוע גניאולוג ישראלי, נשאב למסע שורשים מטלטל בין מסמכים ותמונות בניסיון למצוא את קרוביו, רק כדי להגיע לאם שאינה רוצה קשר איתו. כעת הוא כפסע מאיתור בני משפחה בארגנטינה, בשר נדיר מבשרו. ביורוקרטיה מונעת זאת
גידי פורז, תושב ביצרון, בן 63, הוא איש יסודי. כגניאולוג חובב, כשהוא חוקר שורשים של משפחה הוא נובר ברצינות בכל מאגרי המידע, הארכיונים ונתוני המוזיאונים הזמינים לציבור. באמצעות אתר האינטרנט "קו הדורות" שהקים פונים אליו אנשים מכל העולם, והוא - בהתנדבות - בונה להם עץ שורשים. פורז מתמחה בקהילות מזרח אירופה שנחרבו בשואה, והקשר בינו לבין קירשנברג נוצר כשהאחרון פגש בדרום אמריקה אדם עם שם משפחה זהה - קירשנברג, שבעצמו גילה את שורשיו באמצעות פורז. "אולי אנחנו קרובי משפחה, שְאל את פורז והוא יחפש את הקשר ההיסטורי", אמר האיש לג'ון. וכך הוא עשה.
קירשנברג מאוהיו שלח אימייל לאתר: "אבי, הנרי (יחזקאל) קירשנברג, נולד בפולין. אינני יודע היכן, אבל הוא חי בוורשה עם הרבה אחים ואחיות. שבוע לפני הכיבוש הגרמני יצא עם אחיו יוסף לרוסיה. באחד ממחנות העבודה הוא הופרד מאחיו, ומאז שוב לא נפגשו. במחנה עקורים בגרמניה, בזמן ההמתנה לאישור הגירה לארה"ב, התחתן אבי עם אמי לידיה ושם נולדתי. מצטער, אבל זה כל המעט שידוע לי. אמי לא הגיעה לארה"ב. אבי, שגידל אותי, לא סיפר לי דבר כך שאיני מכיר בני משפחה לא מצד אמי ולא מצד אבי. מאוד אעריך את עזרתכם".
פורז התחיל לעבוד. הוא שלף את ממצאיו הקודמים על משפחת קירשנברג, בתקווה להצליבם עם שורשיו של ג'ון. "במאגר המידע של 'קו הדורות' קיים מידע רב על מאות בני משפחת קירשנברג", מספר פורז. "במחקר שנערך מספר שנים איתרנו בפרו את איירין לבקוביץ ששר, שאמה נקראה הלנה קירשנברג. במכסיקו מצאנו את גבריאל נביילסקי דנציגר, שאביו, נתן קירשנברג, אימץ זהות פולנית כדי להינצל. בתל-אביב איתרנו את פרופ' מרסל טופילסקי, רופא בבית החולים איכילוב, שאמו נקראה פלה קירשנברג. ברחובות איתרנו את פרופ' עוזי סמילנסקי ממכון ויצמן, שאמו שרה הייתה לבית קירשנברג. שורשי העץ של בית משפחת קירשנברג הרחיקו שנים רבות אחורה לפולין".
פורז סימן את הכיוונים המרכזיים של המחקר: "ידענו שאחותו של האבא אמרה בסוף המלחמה שהיא נוסעת לארגנטינה ועקבותיה נעלמו. יכול להיות שמשם הכיוון לדרום אמריקה. עוד כיוון מרכזי שבדקנו היה אמו הנוצרייה שהתחתנה עם אביו במחנה העקורים בגרמניה ולבסוף לא עלתה לאונייה לאמריקה". פורז איתר בעבודת נמלים את מסמכי ההגירה לארה"ב משנת 1952.
"איתרנו את רישומי אוניות המהגרים מגרמניה לארה"ב. בני הזוג יחזקאל ולידיה קירשנברג יחד עם בנם יונה היו רשומים לספינת המהגרים 'סי.סי. באלאו' שהפליגה ב-2 באפריל 1952 מנמל ברמרהבן בגרמניה. אך המסמך מציין לגביהם שהם לא עלו לספינה". שמונה ימים מאוחר יותר, ב-10 באפריל, עלו יחזקאל ויונה, בן 14 חודשים, על ספינה בשם "אמ.בי. סטיוארט" והם הגיעו לניו יורק ב-20 באפריל. לידיה האם נשארה בגרמניה.
לך תוכיח שסבא נפטר כשהוא בן 140
אחרי חיפוש מדוקדק, אותרה לפני כשנתיים האם לידיה. התברר כי היא התחתנה בשנית והקימה משפחה אחרת. ג'ון יצר עם אמו קשר, שוחח איתה בטלפון, אבל לא יותר מזה. "היא סירבה להיפגש איתו, היא אמרה לו שעשתה שטות כשהתחתנה עם אביו ושהיא לא מעוניינת להיות עמו בקשר". המכה הייתה כואבת. ג'ון, שנדחה על ידי אמו הביולוגית, התעקש לחפש כיוון אחר. מה עלה בגורל אחותו של האב שהיגרה לארגנטינה?
תוך כדי תהליך החיפוש אחר קרובי המשפחה איתר ג'ון בעצמו מסמך נדיר - כתבה מעיתון יהודי ביידיש שפורסם בארה"ב ובה תמונתם של ג'ון ואביו הנרי עם הגיעם לניו יורק. "ג'ון עלה עם אביו לארה"ב והוא זה שגידל אותו לבדו כל השנים, אבל לא סיפר לו כלום על העבר. אולי רצה לשמור עליו מפני הטרגדיה המשפחתית או העובדה שאמו נטשה", מספר פורז. "אבל ג'ון היום בן 60 והוא רוצה לדעת מאיפה הוא בא ואולי למצוא עדיין קרובים בארגנטינה. המפתח לפתרון, האמנתי, היה שמות הסבא והסבתא, הוריו של הנרי מפולין שכנראה נספו בשואה. אבל ג'ון לא ידע את שמותיהם".
פורז נבר במסמכי הארכיונים הפולניים אבל לא איתר דבר. "הייתה בפולין שריפה ידועה בארכיונים שפגעה עוד יותר בסיכויים למצוא משהו", הוא מסביר. הסיכוי היחיד, ידעו פורז וג'ון, לגלות את שמות הסבא והסבתא, הוא טופס הבקשה לגרין קארד שמילא הנרי האב עוד במחנה העקורים בגרמניה, רגע לפני הנסיעה הארוכה לאמריקה. שם, מן הסתם, נדרש לכתוב את שמות הוריו. על פניו נפתרה התעלומה - אלא שפורז וג'ון הופתעו לגלות אטימות לב מצד השלטונות האמריקניים, שלא התרשמו מחלומו של ג'ון למצוא קרובי משפחה מתקופת השואה.
"תוכל לקבל את שמותיהם רק אם תוכיח שסבך וסבתך נפטרו", נאמר בתשובה הצוננת של הממונה על חופש המידע בביטוח הלאומי האמריקני, ס. וויגינס. זאת, תוך התעלמות משתי עובדות: האחת - שהוא איננו יודע דבר על אודות הסבא
והסבתא שאת שמותיהם הוא מבקש מהביטוח הלאומי, והשנייה - שלוּ היו השניים חיים, הם היו היום בני 130-140.
"בתשובה המגוחכת של הביטוח הלאומי", מוסיף פורז, "הציעה הגברת לקירשנברג לשוב ולפנות אליהם בבקשה דומה כשאביו יגיע לגיל 100, אז ייפתחו הארכיונים לגביו. אבל מה לעשות שהאבא יחזקאל מת כבר לפני עשור ולא הגיע לגיל 100? בשם חופש המידע ולמען ההיסטוריה של ניצולי השואה, אנחנו קוראים לגברת וויגינס ובעיקר לרשויות האמריקניות להשיב בחיוב. הזמן לא פועל לטובתנו, הדור הזה כבר מבוגר בעצמו והלוואי שנוכל להפגיש את ג'ון עם בני המשפחה שעוד נותרו לו".
לפנייה לכתב/ת 
