"הילד עם האופניים": לא צריך גלגלי עזר
האחים דארדן שבים לעסוק ביחסי הורים וילדיהם, אבל הם אינם חוזרים על עצמם, אלא מכניסים גוונים נוספים לדיון. בניגוד למורשתם הקולנועית, הפעם שמש אופטימית זורחת לפרקים
סצינת הפתיחה של "הילד עם האופניים" ("Le Gamin au Vélo"), סרטם החדש והנהדר של האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן משדרת "עוד מאותו דבר": ילד בפנימייה מנסה לשווא להשיג את אביו בטלפון, אך ללא הועיל. הצילום הכמו-תיעודי, המשחק הנטורליסטי, ההורות הלא מתפקדת – כל מה שכבר ראינו בעבודותיהם הקודמות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אבל התחושה הזו מפנה את מקומה בהדרגה לעוד חוויה בעלת עוצמה אנושית, מהסוג שרק במאים הומניסטיים גדולים יודעים להעניק. זהו, כמסתבר, סרטם הדיקנסי ביותר, וגיבורו הצעיר הוא מעין אוליבר טוויסט של ערי התעשייה הבלגיות.
בהתאם, ישנה פה דמות אם טובת לב הדואגת לילד הנטוש, ואפילו תואם-פייגין המשמש בעבורו דמות אב שהשפעתה שלילית. ועם זאת, העלילה מתרחשת במרחב מצומצם יחסית, שבתוכו נפרשת קשת רחבה של תכונות אנושיות - מהסוג שנמצא ברומנים של הסופר הוויקטוריאני המהולל.
הוא רוצה לאבא
עלילת "הילד עם האופניים" עוקבת אחר סיריל בן ה-12 (תומא דורה המרשים), שבתחילת הסרט מתקשה להאמין שאביו נטש אותו והותירו בפנימייה. סיריל מתעקש להגיע אל האב, לכאורה משום שהוא תובע בתוקף את אופניו שנותרו בדירתו. הוא בורח מהפנימייה, מגיע אל דירת אביו המתבררת כריקה, ואז פוגש בסמנתה (ססיל דה פרנס, "מכאן והלאה"), ספרית רווקה החומלת על הילד, שמצליחה לאתר את אופניו האבודים, ואף אוספת אותו אל ביתה.
בעזרתה, סיריל מצליח להגיע אל אביו (ז'רמי רנייה), העובד כטבח במסעדת פועלים, ולא ממש מתלהב מנוכחותו-מחדש של בנו בחייו. בינתיים, סיריל מתחבר לסוחר סמים מקומי (אגון די מטאו), נער מבוגר ממנו שבו הוא רואה תחליף לסמכות הגברית החסרה בחייו, ויוצא בשליחותו לבצע מעשה שוד. סמנתה המתוסכלת מתקשה אמנם להתקרב אל הילד הקשוח שהכניסה לחייה, אבל כמקובל בסיפורי אגדה – הקשר בין השניים יעניק לשניהם בסיס לגאולה.
השימוש בצירוף "סיפור אגדה", מוזר ככל שיישמע בהקשר של האחים דארדן - אינו מקרי. סמנתה אמנם משמשת בחייו של סיריל מעין "פיה טובה", וזו גם הסיבה שדאגתה לו ונכונותה להפוך לו תחליף אם אינם מוסברים. יתר על כן, אם סרטיהם של האחים עד כה, עסקו בעיקר בקשרים פרובלמטיים בין אבות ובנים (ע"ע "ההבטחה", "הילד"), ובאמהות שאינן מתפקדות ("רוזטה") – סרטם הנוכחי עוסק דווקא בהתהוותו של קשר פונקציונאלי בין אם סימבולית ו"בנה".
מבחינה זו, יש בו משהו שמזכיר את יצירת המופת שלהם, "הבן", אך ללא המטען הטרגי והחומרה המוסרית שליוו אותה.
התעקשותם של הדארדנים שלא ללוות את הקשר הזה בהסברים פסיכולוגיסטיים נדושים הנוגעים לדמותה של סמנתה – היא שהופכת אותו למרגש כל כך, ובה בעת חף מעודף-רגשנות. מה שחשוב הוא, שאנו משתכנעים בצורך שלה בקשר עם סיריל (כשהחבר שלה תובע ממנה לבחור ביניהם, היא עונה לו בלי היסוס "הוא"), לא פחות משאנו בטוחים במשמעות שיש לו בעבור הנער.
חוזרים על עצמם בלי לחזור על עצמם
אחד ההיבטים היפים של הסרט הוא האופן שבו האחים דארדן מפתחים באמצעותו תמות שכבר הופיעו בעבודותיהם הקודמות, ובמיוחד העיסוק באחריות והיעדרה. העובדה שאת דמות אביו של סיריל מגלם רנייה, שהיה בעצמו ילד בן גילו של סיריל ב"השבועה", ואחר כך אב צעיר המוכר את תינוקו ב"הילד" - הופכת את סרטם הנוכחי למעין המשכו של הרהור ההולך ומתפתח ביצירתם בדבר אחריותם של הורים כלפי ילדיהם.
הסרט כולל גם הופעת בזק של אוליבייה גורמה, שגילם את האב השכול בסרטם "הבן", ואשר שב ומופיע בכל אחד מסרטיהם. נוכחותו החוזרת הופכת אף היא למעין מוטיב המרמז על הזיקה שמתקיימת בין פריטי הפילמוגרפיה שלהם.
עם זאת, מבחינה סגנונית מבשר "הילד עם האופניים" שינוי קל, ומשמעותי, בתפיסתם האסתטית של האחים. לא עוד השוטים הסגורים הנצמדים בנחישות לעורפו של הדמות הראשית (ע"ע "רוזטה"), הנופים התעשייתיים החורפיים, והיעדרה המוחלט של מוזיקה כחלק מהחסכנות הרגשית של סרטיהם.
בזה הנוכחי, לא זו בלבד שהשמש רוב הזמן זורחת, והפריימים פתוחים (כאילו על מנת להעביר את הרעיון שסיריל יכול, אם רק ירצה בכך, לבחור לעצמו עתיד טוב יותר), אלא שגם שב ונשמע פסוק קצרצר מתוך קונצ'רטו הקיסר של בטהובן – כמו היה זה סימן פיסוק מוזיקלי שמלטף את הילד בעדינות ורוך.
כרגיל, הליהוק אצל האחים דארדן הוא חלק בלתי נפרד מעוצמתו של הסרט. תומא דורה מזכיר בנוכחותו את רנייה ששיחק את בן גילו ב"השבועה".
יש בהופעתו משהו שמזכיר חיה כלואה המנסה להימלט מכלובהּ, והקשר הסימביוטי של דמותו אל האופניים – באופן שמתייחס אל הסרט הניאו-ריאליסטי הקלאסי "גונבי האופניים" – מייצג את תשוקתו הנואשת אל ההורה האבוד מחד, ואת מלחמת ההישרדות שלו, זו המשותפת לרבים מגיבורי סרטיהם של האחים, מאידך.
מאז "רוזטה", זוכה כל אחד מסרטי האחים דארדן בפרס נחשב בפסטיבל קאן (הם בין היוצרים הבודדים שזכו פעמיים ב"דקל הזהב"). בהתאם, "הילד עם האופניים" קטף בפסטיבל האחרון את הפרס הגדול של חבר השופטים, אותו חלק עם "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילגה ג'יילאן התורכי. יש בכך לא רק כדי להעיד על מעמדם הבלתי מעורער בפסגת הקולנוע העולמי כיום, אלא גם על הרלוונטיות של קולנוע הומניסטי בעל יושרה מהסוג שסרטי האחים דארדן מייצגים.
