מה זה משנה למי הראל סקעת שר?
עם צאת האלבום החדש של הראל סקעת "שוב מאושר", מרב יודילוביץ' עונה לאריאנה מלמד על היצירה של הזמר - ורוצה שתשפטו את האלבום החדש שלו בלי קשר לנטייתו המינית עליה הצהיר: "לא חסרים סטרייטים ששרו לבני מינם"
אם כבר חגגת את גיל 12, אתה וודאי יודע שהמסר באמנות, כמו בחיים, הוא בעיני המתבונן. מה שהופך אותו במידה רבה לנזיל, משתנה ובסופו של יום, ללא בהכרח רלוונטי. אמנות טובה משאירה לצופים, למאזינים, לקהל, מקום לחבור אליה מתוך הביוגרפיה הפרטית שלהם. היא מחברת אותם אל היצירה כמו קרונות לקטר ומאפשרת להם להיפתח ולהיכנס דרכה לעולמות אחרים משלהם - ולפעמים, פשוט להרגיש. רק להרגיש.
אריאנה מלמד: "השקר שנשאר - הראל סקעת ממשיך לשיר נשים"
אמנות טובה פועלת לא רק ברמה הרציונאלית אלא גם באותם שטחים אפורים, לא מוגדרים, חמקמקים. כאלה שקשה לכמת או לתחום במילים, שהן תמיד דלות מכדי לבטא עד הסוף רגשות. באמנות רעה, לעומת זאת, מה שאתה רואה זה מה שיש. באמנות רעה, החיים הם בשחור-לבן והמציאות נחלקת באופן חד מימדי להגדרות כמו רעים וטובים, קאובויים ואינדיאנים, סטרייטים וגייז.
חשבתי על זה תוך כדי האזנה לאלבום החדש של הראל סקעת.
גילוי נאות: מהרגע הראשון ששמעתי אותו שר, בתקופה שעוד פמפמו אותו ללא הרף בכל פלטפורמת שידור אפשרית, סקעת סקרן אותי. היה לי ברור שהזמר הזה פה כדי להישאר. היה ברור שמעבר לאייקון, שערוץ 2 מייצר כמותו השכם והערב, יש כישרון ופוטנציאל אמנותי יוצא דופן שרק מחכה להתממש.
השנים האחרונות אצל סקעת, אם לשפוט על פי התוצרת המוזיקלית שלו, היו שנים של חיפוש הגדרה עצמית וזהות אמנותית. הכישרון והיכולות שם, תמיד היו, אבל נראה שהקול - ולא במובן הווקאלי של המילה - עדיין מחכה להתגבש ולהתעצב, וזה בסדר. אמנות ויצירה הן הרי חיפוש בלתי פוסק. גם יוצרים גדלים בתוך היצירה שלהם. אלה שלא, ייעלמו בסופו של דבר.
מה שהעסיק את התקשורת בשנים האחרונות לא נגע לסקעת הזמר. גם בערוצי התרבות, הדיבור היה יותר על נטייתו המינית ופחות על הסינגלים שהוציא לרדיו. "בהחלטה שקיבל עוד בימי 'כוכב נולד', סקעת בוחר לשיר שירי אהבה לבנות", כתבה אריאנה מלמד - גם אם כלל לא בטוח שמדובר בהחלטה מעמיקה או באג'נדה מובנית. לא חסרים זמרים סטרייטים למהדרין ששרו שירי אהבה שנכתבו לבני מינם בהתעלם משאלת המיניות. לא ברור מדוע מזמר שהוא גם הומו מצפים משום מה, שינופף בדגל.
הראל סקעת, "כמה עוד דרכים". שר לאישה או לאהבה?
זו היתה לכאורה העובדה שסקעת ביצע שיר אהבה לנשים שהקפיצה למלמד את הפיוזים. היא אמנם טענה שמדובר בעניינו הפרטי, אבל הציבה את הקו שמגן עליו מחיטוט בתחתוניו, בהסכמתו לחשוף את נטייתו בראיון לתקשורת. צריך לומר את האמת, אותה כנות או "אותנטיות" שבשמן דורש מבקר כזה או אחר מזמר הומוסקסואל לשיר שירי אהבה רק לבני מינו נובעת במקרה הטוב מיצר מציצנות ובמקרה הרע מתיוג שמבקש לשבץ את הקהילה הגאה בתוך הגדרה מצומצמת, לקבע ולהגביל אותה.
גם אם מיניות היא חלק מרכזי במה שמגדיר אדם, פחות חשוב (גם אם לא פחות מעניין), את מי סקעת היה רוצה לראות במיטתו או למי הוא נמשך. השאלה המרכזית היא האם ההבטחה שראשיתה בימי "כוכב נולד", תצליח לממש את עצמה בסופו של דבר.
באלבומו החדש סקעת "מספק את הסחורה הרכילאית" לאלה שבוער להם להציץ אל החדר האינטימי שלו. "שוב מאושר", השיר שפותח את האלבום יכול להתפרש גם כשיר אהבה לגבר. האם השיר מכוון ליצר המציצנות של הקהל או המבקרים? לא בטוח וזה לא רלוונטי. השאלה האמיתית היא האם האלבום הצליח לספק את הסחורה האמנותית ולמען האמת למעט שיר הנושא "כמה עוד דרכים", שזוכה ללא מעט השמעות ברדיו, והדואט "גיבור" של סקעת עם פוליקר, שמביא את הזמר למקומות שעוד לא היה בהם, התשובה היא: לא באמת.
"שוב מאושר" הוא אלבום מהוקצע, נעים ולא מטריד, אלבום שעובד אבל כזה שיישכח במהרה. זה אלבום שנזהר מדי, לאו דווקא בענייני מסרים, אלא במסע להגדרת הקול האישי של סקעת שעדיין חבוי ומוצנע. גם אם שירי האלבום נבחרו לטעמו בקפידה, הם לא מתחילים לדגדג ובטח שלא למצות את הכישרון והיכולות של הזמר הענק הזה. אסור לו בשום אופן להתקפל בפני מאווייהם המציצניים של הקהל או הביקורת, אבל כדי לחרוט סימן במוזיקה הישראלית - הוא חייב ללכת עם עצמו עד הסוף.
לפנייה לכתב/ת 
