ניצול שואה לא יוצא מהבית - כי אין לו מכשיר חמצן

ריאותיו של משה אליהו בן ה-87 אינן מתפקדות, אך בלון החמצן שלו מספיק לשעתיים בלבד מחוץ לבית. "בדרך לרופא אנחנו בחרדה שייגמר החמצן", אומרת אשתו. סל הבריאות מעניק לסטודנטים ולאנשים עובדים את המכשיר, אך קשישים נותרים ללא מענה. בעקבות הפרסום ב-ynet נמצא גורם מממן למכשיר וקופת החולים תספק אותו

עדנה אברמסוןפורסם: 18.04.12 , 09:29

ניצול שואה בן 87 אינו מסוגל לצאת מביתו - משום שאין לו די כסף: חייו של משה אליהו, בן 87 מרמת גן, תלויים בחמצן שיספק לו מכשיר מיוחד. לפני כשנתיים הוא אושפז ונקבע כי ריאותיו אינן מתפקדות והוא זקוק לתוספת חמצן 24 שעות ביממה.

קופת החולים שבה הוא מבוטח מסרה לידיו מחולל חמצן, קופסה קבועה המחוברת לחשמל ומייצרת חמצן. אך כאשר מבקש משה לצאת מהבית, הוא תלוי בבלון קטן, המכיל חמצן שמספיק לשעתיים בלבד.

כיוון שאין ביכולתו לרכוש מכשיר משוכלל יותר, הנישא על הגב כתיק ועלותו כ-20,000 שקל, כל יציאה שלו מהבית תחומה לפי החמצן הקצוב בבלון.

מצוקתם של ניצולי השואה :

"מגיע לו לחיות בכבוד"

"אם אנחנו הולכים לרופא, למשל", מספרת אשתו אסנת (אסיה), בת 76, "אנחנו בפחד מתמיד שפתאום ייגמר החמצן, ובעלי ימות בדרך חזרה מהמרפאה".

אסנת חזרה כעת בעצמה לעבוד בחצי משרה כאחות במרכז יום לקשיש, כדי לממן את העלויות הכבדות של הטיפול האינטנסיבי בבעלה, שנקבעו לו 50% נכות והוא מטופל גם בכדורים נוגדי דיכאון.

"לפעמים רופאים נמצאים רחוק מהבית", אומרת אסנת, "לפעמים יש פקקים בדרך או שאנשים לא מוכנים לתת לו להיכנס לפניהם בתור, ואני במתח נוראי שחס וחלילה לא יהיה לו יותר חמצן".

לדברי אסנת, היא פנתה לארגונים ומוסדות שונים בבקשה שיסייעו ברכישת מחולל חמצן נייד, כזה הנישא כאמור כתיק על הגב וניתן לחבר לשקע בכל מקום, אך לא זכתה למענה. "ביקשנו מקופת חולים ללוות את מחולל החמצן הנייד תמורת סכום מסוים בכל חודש, אבל התשובה הייתה שלילית ונאמר לנו שמבחינה רפואית משה קיבל את מה שהוא זקוק לו".

על פי האמור בסל הבריאות, מחולל נייד יסופק למטופל הזקוק לניידות רבה לשם עבודה מחוץ לבית או ללימודים, כך שסטודנט או אדם עובד יזכה במכשיר - אך המקרה של משה אינו תואם להנחיות הללו.

"יש גם צד שני לעניין הרפואי, צד אנושי", אומרת אסנת. "הרי עד שבן אדם חי, מגיע לו שזה יהיה בשמחה, ברווחה ובכבוד, ושאוכל לצאת איתו לרופאים בלי להיות במתח, ואפילו לשבת מדי פעם בגינה".

"במתח נוראי". משה אליהו(צילום: העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה)

"התעלמות משפילה ומקוממת"

אסנת מציינת כי פנתה לארגונים המסייעים לניצולי שואה, אך אלה טענו שהם בעצמם זקוקים לתרומות: "המקום היחיד שהקשיב לי הוא העמותה לעזרה מיידית לניצולי שואה, שם אספו בשבילנו 1,500 שקל מכיסי המתנדבים, אבל זה רחוק מלממן קנייה של המכשיר שמשה זקוק לו.

"ההתעלמות של המוסדות במדינת ישראל משפילה ומקוממת. לא מדובר במותרות, אלא בחמצן! אני מיואשת לגמרי, ותולה תקווה רק ברצון הטוב של אנשים".

"יש הרבה אנשים כמו בעלי, נכון, אבל הדבר הכי חשוב לכל אדם זה אוויר וחמצן. אני לא מבקשת 50 אלף שקל, רק השתתפות ועזרה. כותבים מילים יפות על עזרה לניצולי שואה, אבל כשפונים לארגונים האלה נתקלים בקיר אטום שאי אפשר לשבור אותו.

"אני לא רוצה לבכות, אני לא אוהבת את זה וזה מפחית מהכבוד שלי, אבל לבעלי אין פנסיה ואני מקבלת רק 987 שקל בחודש. והנה בגילי אני צריכה לעבוד לא בשביל בילוי, אלא כי אני זקוקה לפרנסה.

"חשבתי שלהוציא את בעלי מהבית ישמח אותו קצת, אבל מסתבר שיש מדיניות שלא מאפשרת לזוז מהחוק היבש, אז יהיה מה שיהיה".