היה לנו קל בארה"ב, אך החלטנו לחזור לישראל

החיים בארץ רצופים בגוונים של אפור, אבל אנחנו כאן, למדנו לחיות עם זה במיוחד כי זו המציאות שלנו, וגם כי לא טעמנו משהו אחר או שטעמנו אך כבר הספקנו להדחיק. ניר (36) ופולה (35), החליטו לנסות את מזלם בארצות הברית מתוך חוזק, מתוך בחירה, לא היה להם רע כאן.

עוד בנושא בערוץ יחסים:

יואב הביא את לאנה לארץ כדי להציל את חייה

יצאתי להסביר את ישראל באמריקה. תכף אשוב

המירוץ למיליון: האם טיול מנבא הצלחה בזוגיות?

בדיעבד, סיכויי ההצלחה שלהם בארץ היו טובים למדיי, אבל מאחר ופולה היא אמריקאית, ניר ראה בכך הזדמנות לנסות את מזלם כזוג, גם בארצות הברית. הם התחתנו בארץ ב-2004, גרו פה מספר חודשים ואז החליטו לעבור לגור בקליבלנד, אוהיו.

להתרגל למנטאליות אחרת

לשאלתי האם המנטאליות השונה הפריעה להם בחייהם המשותפים, ניר חייך והביט על פולה: "זה בהחלט היה אתגר. פולה לא נולדה בארץ. היא לא מכירה את ה'תרבות' הישראלית עליה גדלתי.

"לא יכולתי לצחוק איתה או לדבר איתה על העבר שלי באותו האופן שהייתי צוחק או מדבר עם בת זוג ישראלית. פולה התמודדה עם השפה, ולכן רוב השיחות שלנו היו בעברית. זו גם הסיבה שהיום היא מדברת עברית שוטפת".

פולה: "תמיד אהבתי את החמימות והאותנטיות הישראלית, ועוד לפני שהכרתי את ניר רציתי לעשות עליה. תמיד הרגשתי ישראלית יותר מאמריקאית". השניים החליטו לבסוף לחזור לארץ קודם כל בשל אהבתם הגדולה לישראל.

סיבות נוספות היו משפחתו של ניר שחסרה לו מאוד, היעדר סבא וסבתא מחייהם של ילדיהם ההולכים וגדלים, היעדר חמימות ו"אפילו המנטאליות הישראלית הייתה חסרה לי", הוסיף ניר. לדבריו, תחושת הזרות שהרגיש שלעולם לא נעלמה, וגם כשקיבל אזרחות אמריקאית, הוא עדיין לא הרגיש שייך באמת.

פולה: "הרגשנו שבארץ יהיה הרבה יותר בטוח עבור הילדים שלנו, וידענו שזה חייב להיעשות עכשיו. האמת היא שמרגע שעזבנו ידענו שנחזור".

כשכבר החלטתם לחזור לארץ, האם ערכתם שיחות הכנה עם הילדים?

ניר: "בשנתיים האחרונות סיפרנו להם על הרצון לחזור לארץ, כך שהם לא היו בשוק כשבשרנו להם את זה. כמו כן, ענבל בת ה-7 למדה בבית ספר פרטי, פרו ישראל, כך שהחזרה לארץ באה מתוך הסכמה של ילדנו ולא מתוך הכרח.

"המשבר היחיד היה כשמכרנו שם את פינת האוכל שלנו. פתאום נדב עיכל את העובדה שאנו עוזבים את מה שהוא מכיר, ולא הסכים לוותר עליה. אבל ילדים מסתדרים עם הורים שחיים את האמת שלהם, לא משנה באיזו צורת חיים מדובר, ולכן היינו בטוחים שיהיה בסדר".

תארו את רגע הנחיתה בארץ.

ניר ופולה ביחד: "מדובר ברגע של היי מטורף, שמחה ואושר. זה הרגיש כמו נופש עם האנשים שאנחנו אוהבים בארץ שאנחנו אוהבים, בלי עבודה על הראש או דאגות ראשוניות".

ניר: "היתרון הוא שנחתנו ישר בבית הוריי בחולון בעונת הקיץ, ולכן לא היה עלינו לדאוג לדיור בשלב הראשוני, מה שהקל על ההתאקלמות הראשונית גם כמשפחה וגם כזוג. ללא האפשרות הזו, אני מעריך, הנחיתה הייתה הרבה פחות רכה" .

איך הסתדרתם כאן מבחינת עבודה?

ניר: "בקליבלנד ציפה לי עתיד מזהיר בתחום העסקי. עבדתי בתור חשב ורואה חשבון באחד המשרדים הגדולים. אני זוכר שנכנסתי למשרד של הבוס שלי, כדי לבשר לו על המעבר לארץ, והוא בכלל רצה לבשר לי על הקידום שלי. הרגשתי החמצה, אבל לא מספיק גדולה על מנת לוותר.

"פולה ואני לא מהאנשים האלה ששיקול כלכלי יכריע עבורם את הכף לגבי הבחירה באזור מגורים. בנוסף לזאת, הייתי בטוח שאמצא עבודה בקלות, נוכח ניסיוני והאנגלית העסקית שרכשתי בחו"ל, ופולה תוכל לקחת את הזמן שלה במציאת עבודה. 

"אבל כאן בעצם ארע המשבר הראשון שנתקלתי בו. טעיתי שלא עשיתי עבודת הכנה בעניין. פולה מצאה עבודה והחלה לעבוד פה בתור מורה לאנגלית בבתי ספר שונים, ואילו אני מצאתי את עצמי שולח קורות חיים ולא מקבל זימונים לראיונות עבודה. אמרו לי שהשוק מוצף ברואי חשבון, שרוצים יותר ניסיון בארץ ואלו רוב הנסיון שלי היה בחו"ל.

"הזמן עבר ולא מצאתי עבודה. התחילו חששות ונהייתה תחושה לא טובה. שנינו לא באים ממשפחות עשירות, והסתמכנו על המשכורת העתידית שנרוויח מהעבודה שנמצא".

היו מחשבות נטישה?

ניר: "האמת שכן. התחלנו לחשוב שאולי עשינו טעות שנסענו מלכתחילה או שחזרנו. ללא עבודה איך נוכל לשכור דירה ולעזוב את בית הורי? איך נוכל להתמקם פה סופית? מציאת עבודה היא ההתחלה שהייתה חסרה לי.

"אבל אז, לשמחתי, החלו לזרום הצעות עבודה, עד שהתקבלתי כחשב בחברת 'מלינגו/בריטניקה מערכות ידע'. הם הבחינו בפוטנציאל שבי, מה שהתברר כהימור נכון גם מבחינתי, ואני מאוד אוהב לעבוד שם".

האם יש ימים שאתם מתגעגעים וקשה לכם?

פולה: "כמובן. חסרות לי החברות שלי. למרות שלא גרנו קרוב אחת לשנייה, היה בינינו קשר אמיץ, וכאן עוד לא מצאתי חברות חדשות. קשה לי להתחבר לנשים כאן כי מצד אחד הן אמיתיות כמו שאני אוהבת, אבל מצד שני מאוד סנוביות, ולפעמים אגרסיביות מידי, מה שמקשה לשבור את הקרח הראשוני.

"גם בעבודה שלי כמורה אני עומדת בפני הורים שבטוחים בצדקת ילדיהם רק כי הוא ילדם, בלי קשר לנסיבות המקרה, ולא חוששים להטיח בי האשמות, מה שלעולם לא קרה במסגרות שלמדתי בהם בארצות הברית".

ניר: "מאחר וגרנו שם, אין מנוס מלערוך השוואות, ולפעמים עולות בי תחושות מנוגדות לגבי האופן בו מתנהלת כאן הכלכלה, המיסוי על רכבים, מחירי הדלק המופקעים, ומצד שני המס הנמוך שנלקח מחברות בע"מ והמיסים הגבוהים שנלקחים מהאזרח הפשוט.

"נדמה שישראל מפספסת נקודה חשובה: הרי אם יישאר לי בסוף החודש יותר כסף לקניות ואקנה בו, רק על ידי כך תונע הכלכלה כולה. ואם אני מסיים את החודש עם מעט מאוד כסף או בכלל לא, אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות דבר, וכך לא תורם לשוק הכלכלה והיא דורכת במקום".

איך הילדים הסתגלו?

ניר: "ילדינו פורחים פה. הם התקבלו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה. האופי של האנשים והחמימות כאן שווים את הכול".

פולה: "אני אוהבת את זה שילדים אוהבים פה מגע, ונוגעים ונותנים ביטוי לאהבתם. בארץ מולדתי הכל הרבה יותר קר ומחושב. שם הכול זה פוליטקלי קורקט. נדב שלי מתעקש לדבר רק עברית מאז שחזרנו וגם ענבל, אומנם לאט יותר, אבל גם היא מסתגלת ורוכשת חברים".

ניר: "המגורים המשותפים עם הוריי הביאו את הקשר בינם לבן ילדנו מריחוק לקירבה אדירה, מה שמשמח את הורי על בסיס יומי ואותנו כמובן, כהורים".

חרף כל הקשיים. פולה וניר(צילום: שרית בראל)

זוגיות במבחן

כשאני שואלת אם המעבר לישראל שינה את הזוגיות שלהם, ניר מחייך ומיד אומר: "מה שלא הורג - מחשל. הזוגיות שלנו חזקה מהיסוד וזה מה שחשוב. אנחנו כמו כל זוג אחר שחווה עליות ומורדות בחיים. כל שינוי גדול בחיים הוא מבחן לזוגיות, וזה אכן שינוי נוסף שאנו עומדים בו. יש לציין שהנחיתה הרכה בבית הורי הקלה עלינו מאוד".

מה הייתם ממליצים לזוגות ששוקלים לחזור לארץ?

ניר: "קודם כל להבין שהכל אפשרי אם באמת רוצים לחזור, ושלמים עם ההחלטה. אני ממליץ גם לערוך רשימה של הפלוסים בארץ והסיבות הטובות שבגינן אתם חוזרים, כי כשקשה - רצוי להביט ברשימה הזו, היא עוזרת. מניסיון".

אין לי ארץ אחרת

חברים, זו ישראל שלנו, היא לעולם לא תהיה משהו שהיא לא, אבל עבור רבים כולל אותי, היא הבית. ניר ופולה הצליחו להעביר לי בשיחה איתם את הרגש והאהבה שפועמים בהם כלפי המדינה שלנו. הם כאן כדי להישאר, והם עושים זאת מתוך חוזק ובחירה, לא מתוך פשרה. וזה חברים, מאד מרגש.

אם ההיגיון בלבד היה מכתיב את צו הדברים היינו מתייאשים מזמן, אורזים מזוודות ומזדרזים לפקוד את נמל התעופה הקרוב לאזור מגורינו. אבל כשמדברים על ישראל, מדברים מתוך רגש: השפה, ההורים, החברים, המשפחה, מכבי תל אביב או הפועל, הגאווה הלאומית על כל המצאה או שגריר מטעמנו, החמימות שלנו (שכדאי שכבר נצא מהארון ונהיה גאים בה).

אז אם לרגע אנחנו שוכחים למה אנחנו כאן, המינוס בבנק דוחק, שוב חתכו אותנו בכביש, עוד שר סרח - כדאי שנעצום עיניים וננסה להרגיש איך זה היה, אם היינו במקום אחר.

כשאני ניסיתי לעשות זאת, ברגעים הקשים ביותר, כל מה שעלה בי היו מילותיו האלמותיות של אהוד מנור ז"ל: "אין לי ארץ אחרת". וכן, למרות שהמניות של הארץ הזו לא בשמיים, עדיין שווה להילחם עליה ולהשקיע בה.

לכל העדכונים, הכתבות והסקרים - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים

הכותבת היא אשת תוכן במדיה הדיגיטלית ומחוצה לה.