הטרדה מינית: הותקפתי לראשונה כשהייתי בת 12

ביום שלישי האחרון געשה הרשת, כאשר אלפי אנשים שיתפו בפרופיל הפייסבוק שלהם פוסט שכתבה גולשת לגבי הטרדה מינית שחוותה. עד סוף היום 4800 איש שיתפו את הפוסט מתוך הפרופיל של הכותבת, וכמה אלפים נוספים שיתפו אותו מתוך פרופילים אחרים.

עוד על הטרדה מינית בערוץ יחסים:

הבוס צפה בפורנו מול העובדת. הטרדה מינית?

תחום אפור: איך מגדירים הטרדה מינית?

מתי זה מטריד: סרטי הדרכה על הטרדה מינית בעבודה

הטרדה מינית: להתפשר מחוץ לבית המשפט?

בפוסט, שנקרא "אזהרה לנשים בתל אביב, והמלצה לטובת כולנו", מתארת הכותבת גבר שהלך מולה במדרכה בצהרי אותו יום, חפן את ישבנה בידו והמשיך ללכת. היא מתארת כיצד היא צעקה על הגבר, התקשרה למשטרה וצילמה אותו.

הכותבת צירפה את תמונותיו לפוסט ופנתה לקוראות בבקשה לחולל מהומה כאשר הן נתקלות כמותה בהטרדה מינית. היא טוענת "אדם כמוהו מרשה לעצמו לגעת בנשים ברחוב רק כי הוא לא משלם על זה מחיר. אנחנו צריכות לגרום לו לשלם מחיר, לפחות מי מאתנו שמרגישה שהיא מסוגלת לזה".

קול קורא לצאת מעמדת הקורבן

התהודה לה זכה הפוסט אינה מובנת מאליה במציאות בה הטרדות מיניות הן עניין שבשגרה. אפשר להסביר אותה ברלוונטיות שלה לאירועי השבועות האחרונים. לא רק שמדובר בנושא ה"חם" של השבוע, בעקבות פרשת ההטרדה בלשכת ראש הממשלה, אלא שהיותו של המצולם - אברך, נקשרת לסערה הציבורית המתחוללת סביב נושא הדרת הנשים.

אבל לא רק. רוב המשתפים של הפוסט היו כמובן נשים, ולא בכדי. הדבר שעורר את הנשים להזדהות ולפעולה, היה תיאור המעשה האקטיבי והקול הקורא לעזוב את עמדת הקורבנות ולקחת בחזרה את השליטה על גורלן.

משחר ילדותינו אנו לומדות לתפוש הטרדות מיניות כחלק משגרת חיינו. מחנכים אותנו להימנע מללכת ברחובות חשוכים ומשיחה עם גברים זרים, כמו היינו טרף קל משחר הצייד. מצפים מאיתנו להבליג על הטרדות מיניות, בין אם ברחוב או במקום העבודה, בין אם מילוליות ובין אם פיזיות. שואלים אותנו מה לבשנו, כאילו הבאנו את ההטרדה על עצמנו.

כולנו שותפות לחוויה

בואו נשים את הקלפים על השולחן: כל אישה חוותה הטרדה מינית במהלך חייה. לא כולן חוות אונס, לא כולן חוות תקיפה. אבל כולן חוות הטרדה. אם נגדיר הטרדה במובן הרחב של המילה, הרי שרובנו חוות הטרדה באופן יומיומי.

בכל פעם שאני יוצאת לרחוב וגבר נעמד קרוב מידי אלי, כשהוא סוקר את גופי מכף רגל ועד ציץ, כשהוא ממחיש בהבעות פניו, בפיו או בידיו מה היה חפץ לעשות בי, הוא מטריד אותי. הוא חודר את הגבולות האישיים שלי, רואה בי חפץ ולא אדם, ורומס את האוטונומיה הבסיסית שלי על גופי. לא, גם אין לו זכות להסתכל על גופי כאילו היה שלו. זה הגוף שלי, ואין לו בעלים זולתי. כמעט ואין יום שבו גבר אקראי אינו מנסה לקחת פיסה ממני. ואני? ממני מצפים לשתוק, להבליג ולהמשיך.

תחושת הבושה הציפה אותי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ניסו לקחת ממני את הזכות על גופי. הייתי בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, ילדה שמתחילה להראות ניצנים של נערה. פה מתחיל לו להתעגל הישבן, ושם מתחיל לגדול מה שבשנה הבאה יעטף בחזיה. עם דמדומי הבוקר שבתי ממסיבת פיג'מות אצל חברה מהכיתה, ובעודי הולכת ברחוב מרכזי תפס אותי גבר זר מאחור. הלפיתה היתה חזקה, אני זוכרת, כי הוא הכאיב לי, אבל נאבקתי בו והשתחררתי.

בסך הכל לא קרה משהו דרמאטי, לא קרה לי כלום. ובכל זאת, תחושת בושה הציפה אותי. חשבתי "יתכן שתקפו אותי בגלל שלבשתי מכנסיים צמודים מידי? בטח עשיתי משהו לא בסדר". התביישתי כל כך, שלא סיפרתי על המקרה לנפש חיה.

שנים רבות עברו מאז, והביאו איתן הטרדות מיניות בצורות שונות, בין אם זה התייחסות מילולית לגופי ולאיברים בו, הנחת יד או תפיסה, ואיום באלימות פיזית. למרות זאת, הדבר שאותי מטריד יותר מכל הוא דווקא ההטרדה הכאילו אגבית. ההתחככות בגופי "במקרה", והשמעת קולות מזרים המפשיטים אותי בעיניהם.

דווקא אלה הם המטרידים ביותר משום שהם מהווים מעין תחום אפור, תחום שבו אין מדובר על הטרדה מינית פאראקסלנס, כזו שעליה ניתן להתלונן במשטרה, ובכך הם מותירים אותך קורבן פסיבי של נסיבות. לכאורה, אין לך על מה להתלונן, הרי לא קרה כלום. בפועל, ניטלת ממך זכותך הבסיסית על גופך ותחושת החירות שלך במרחב הציבורי.

לצאת ממעגל השתיקה

הדבר הגרוע ביותר שניתן לעשות במקרים אלה הוא לעבור עליהם בשתיקה. אם ניתן למקרים אלה לחלוף, הרי שנעודד את המטרידנים להמשיך ולהטריד נשים אחרות. לא רק זאת, אלא שנמשיך להפנים את ההטרדות האלה לתוכנו. אנחנו חושבות שאם נתעלם מהן, כאילו היו זבוב טורדני, נוכל לדמיין שלא היו מעולם. אבל הן קרו, והן מותירות אותנו בתחושה קורבנית, פסיבית, שכל זר ברחוב יכול להיות אדון לגופינו.

דרך הפעולה שלי במקרים של הטרדה מינית היא להתעמת עם המטרידן. אני מסרבת לכך שיהפכו אותי לקורבן פסיבי בעל כורחי, ובעצם תגובתי אני מחזירה את השליטה לידי. המטרידן רואה אותי כאיבר, כחפץ שניתן לדבר או להתנהג כלפיו כאשר חפצה נפשו, ואילו תגובתי מחזירה אותי להיות אדם שלם בעל מכלול של רגשות, תחושות ומעשים.

כאשר מטרידים אותי במקום ציבורי אני עונה למטרידן. אם הוא השמיע קולות מגונים אני פונה אליו, מסתכלת לו בתוך העיניים ושואלת בתקיפות: "רצית להגיד לי משהו?". לרוב הוא נבהל, ממלמל משהו, ובורח. אם הוא אמר דברים מגונים או שלח יד, אני מבהירה לו שאין לו זכות להטריד אותי מינית ואני רואה זאת בחומרה.

אם הדבר נעשה בבית עסק, אני מדווחת לבעלים בו במקום, ומוודאת שהמקרה יטופל. נכון, לפעמים חושבים שאני משוגעת, "כולה ניסו לתת לך מחמאה, מה את עושה עניין?". אני מעדיפה להיות אישה משוגעת ברשות עצמה, מאשר אוסף איברים ברשות הסביבה.

לא עוד

הסערה השבוע מראה כי לנשים נמאס להבליג ולשתוק. הן עמדו והריעו לזו שהעיזה לעשות, לא בגלל שהן היו פועלות כמוה, אלא בגלל שהן לא פועלות כלל במקרים כאלה ויודעות שטעות בידן.

אני לא באה לומר שפרסום תמונת המטריד היא דרך הפעולה הנכונה ביותר במקרה כזה, אלא שהדבר הנכון לעשות הוא לפעול. כל אשה צריכה להגיב בדרך המתאימה עבורה, ובתנאי שלא תעבור על כך בשתיקה.

לכל העדכונים, הסקרים והכתבות - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים