תובנות עגומות של מדען חוזר
החלטתי לחזור למרות שקיבלתי כמה וכמה הצעות מפתות מאוד להישאר בארצו של הדוד סם. באוניברסיטאות אין סיכוי להתקבל כאיש סגל ובאגף לקליטת מדענים חוזרים עדיין אין מענה. יש לי מסקנה עצובה: מנהיגי המדינה הזו לא ראויים לעם שכזה
חזרתי לישראל לאחר שלוש שנים של פוסט דוקטורט בארה"ב, באחת מתוכניות המחקר היוקרתיות ביותר שיש, תוכנית הפוסט דוקטורט של נאס"א, בה גם עבדתי במהלך שלוש השנים הללו כפיזיקאי פלנטרי. לא אחדש לאיש כשאומר שקיבלתי כמה וכמה הצעות מפתות מאוד להישאר בארצו של הדוד סם, אבל שני דברים החזירו אותי ארצה: המשפחה שיש לי כאן, והתחושה שאחרי 2,000 שנה שבהן התפללו אבותיי לחזור לארץ, זו אחריות גדולה להחזיר את המשפחה לגלות אחרי דור אחד בלבד.
חזרתי לארץ. עוד בארה"ב ראיתי את הקמפיינים להחזרת יורדים לפני ש"אבא" יהפוך ל"דאדי". חזרתי עם פרספקטיבה עצובה: מנהיגי המדינה הזו לא ראויים לעם שכזה, והעם הזה ראוי למנהיגים טובים הרבה יותר - ואני מדבר על כל הקשת הפוליטית ללא כל אפליה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
תסמונת החילוני המתנצל / רותם כהן
תיקים באפילה: מדוע חייבים לפקח על הפרקליטות / בועז סנג'רו
זה מתחיל במשרד הקליטה: הפקידה שקיבלה אותי וסידרה את הניירת של "תושב חוזר" התרגשה מאד ובאמת ניכר עליה שהיא רצתה לעשות את רגע המפגש הראשון עם המשרד ועם המדינה נעים ומרגש. סדק ראשון הופיע כשניסתה להשיג בטלפון את האגף לקליטת מדענים חוזרים במשרד הקליטה, ולא היה מענה. יצאתי משם עם תחושה משכרת של "חזרתי הביתה!" ונדהמתי מקצבת התרגלות של 1,380 שקלים לחודש, למשך שלושה חודשים.
קיוויתי להגשים את חלומי העתיק להיות איש סגל אקדמי באחת האוניברסיטאות. כאמור, בארה"ב קיבלתי כמה הצעות להצטרף לאוניברסיטאות שנמצאות בין 100 הטובות בעולם. בישראל, רק האוניברסיטה העברית נמצאת ביניהן במקום ה-57. זה לא מפריע לאוניברסיטאות בארץ לדרוש סף קבלה להצגת מועמדות למשרת סגל בכיר כמו 20 הגדולות. למה? פשוט כי אין תקנים, וכשאין תקנים והישראלים רוצים לחזור לישראל, סף הקבלה עולה - עניין של היצע וביקוש. "מרכזי המחקר" למיניהם מרכזים אליהם קבוצות מחקר שבהן נמצאים מוחות מהמשובחים ביותר שישראל גידלה בשנים האחרונות, אך מדובר בטיפה בים.
טרם לימודי הדוקטורט הייתי מורה לפיזיקה בבתי ספר תיכוניים. כמורה צעיר מאוד אמרתי יום אחד בכנס מורים שישראל צועדת לקראת אסון בהוראת הפיזיקה: חזיתי שבתוך 15 שנה לא יהיו מורים בתחום בישראל אם תנאי ההעסקה יישארו כמו שהם. דו"ח של משרד החינוך מוכיח שצדקתי הרבה מעבר למשוער, בישראל יש מחסור עצום במורים למדעים ולמתמטיקה, ובין המורים יש הלוקים מאוד ברמתם המקצועית.
ישראל צועדת באותו הכיוון גם באקדמיה: אם המצב יימשך כפי שהוא, ואני אומר את זה כמדען שחזר ארצה, ישראל עומדת בפני קטסטרופה בכוח האדם המדעי שלה, וכתוצאה מכך גם בתעשיית ההיי-טק שלה שהיא אחד מקטרי המשק העיקריים. אני חוטא כאן במודע חטא קשה כשאני מנסה להציג את חשיבות האקדמיה לישראל רק בתמורה החומרית שלה, אבל הפקולטות למדעי הרוח כבר מזמן לא נחשבות בישראל כבעלות תועלת. את הפשע שהתחולל בהן אפשר לראות כבר כיום כשמדינת ישראל מתפשטת מערכים מוסריים ורוחניים (ולא, התחרדות החברה אינה ערך רוחני) שאיפיינו אותה בעבר הלא כל כך רחוק.
הנובל האחרון שלנו?
פרופ' דן שכטמן לימד אותי בטכניון כשלמדתי לתואר ראשון בימים שהוא נלחם על ההכרה בתגליתו. הוא בוודאי לא זוכר אותי, הייתי אחד מרבים באולם ההרצאות. מדי פעם נהג לספר על העבודה שלו. באחת ההרצאות תיאר בפירוט את דרך העבודה שלו כמדען במעבדה. הוא תיאר את הדייקנות שלו שאיפשרה לו להילחם על דעתו גם נגד זוכה פרס נובל. בעבודתי במעבדה אני זוכר היטב את התיאורים שלו והולך לאורו במחקרי. פרס הנובל של פרופ' שכטמן ושאר זוכי פרס נובל בישראל הוא פרי עמל והכרה בחשיבות המחקר האקדמי והאקדמיה במדינת ישראל ענייה הרבה יותר של לפני יותר מ-30 שנה. לי אישית היה הכבוד ללמוד מפי זוכה פרס נובל. אני לא בטוח שלילדיי תהיה הזדמנות כזו.
אם לא נתעורר ומהר, האוניברסיטאות בישראל ישירו את שירת הברבור שלהן. אם לא יוחזרו תקציבים, כל התקציבים שקוצצו בהן לאורך 30 שנה ויותר, אם לא יוחזרו תקנים שהועלמו מהן, אם לא יוחזרו לחיים מחדש תחומי מחקר אקדמיה שנעלמו מהן - הן תהפוכנה למכללות-משופרות. קיצוץ מסיבי במצבת סגל בכיר מחד ועלייה דרמטית בשיעור המורים מן החוץ גוזרים מוות על האקדמיה. תרצו או לא, מורה שאינו חוקר יהיה מורה פחות טוב, בוודאי אם ההוראה היא רק "מקצוע צדדי שלו". גם אצל הסגל הבכיר ההוראה הייתה צדדית, אבל הם הביאו לכיתות את הידע מהמחקר שלהם. אינני מציין לרגע את תנאי העבודה המבישים של המורים מן החוץ. די אם אומר שהם יחד עם אנשי הסגל הזוטר מוכרים באוניברסיטאות כ"תאילנדים של האוניברסיטה".
ומה איתי? אני כבר לא הולך לנסות להתקבל כסגל בכיר באקדמיה. כשאמצא מקום שלא יחשוש שאני "אקדמי מדי" ללא ניסיון בתעשייה, אביא את הידע וההכשרה שלי לתעשייה הישראלית, ואעשה את זה בעונג. אני מקווה שאוכל לעזור להכשיר חוקרים טובים גם בתעשייה. אמנם לאחר חמישה חודשים בישראל עדיין לא מצאתי עבודה, אבל זה עניין של זמן, של להיות במקום הנכון ובזמן הנכון.
ומה עושים כדי לשנות את המצב? המנהיגים צריכים להבין את החשיבות העצומה של האקדמיה למדינת ישראל ולהציל אותה מגורלה של מערכת החינוך הממלכתית, שבה אין לישראל יותר מורי מדעים, ממש כמו שחזיתי בתור מורה צעיר. כדאי לדאוג גם למענה באגף לסיוע למדענים חוזרים.
רונן יעקבי, ד"ר לפיזיקה פלנטרית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
