מענק חברתי
דניאל שטוקבנט נפגשת עם ילדה שמחלימה מסרטן. ענבל ברנס חונכת נערה ממשפחת מצוקה ועארף אגרביה עובד עם תלמידים היפראקטיביים. הצצה לפרויקט התנדבות מיוחד של סטודנטים לחינוך ומפעל הפיס. "השליחות היא בדברים הקטנים, בלגרום למישהו לחייך בטירוף כל השבוע"
לא תמיד כשאומרים על מישהו "זכה בפיס" מתכוונים לכסף אמיתי. ענבל ברנס מנתניה, דניאל שטוקבנט מרמת גן ועארף אגרביה מהכפר מוצמוץ שבוואדי ערה הם שלושה סטודנטים לחינוך שעובדים עם ילדים בסיכון, ילדי מצוקה וילדים שמחלימים ממחלות קשות ועוזרים להם להתחזק, וזאת תמורת מלגת לימודים מטעם מפעל הפיס (ראו למטה.( אלא שעבור הסטודנטים המסורים לא מדובר בתמורה עבור מאמץ, אלא בביטוי של נתינה לאחר ורצון לשינוי חברתי.
"החלום הראשוני שלי היה להצליח להוציא מישהו מרע לטוב,"' מספרת ברנס, סטודנטית לחינוך ומינהל באוניברסיטת באר שבע".עם הזמן הבנתי שזה לא כל כך פשוט. הסיכוי להרים מישהו הוא יחסית לא גבוה, אבל ככל שנתפוס את הילדים האלו מהר יותר ונעזור להם, יהיה להם סיכוי טוב יותר. חשוב לי שאנשים יידעו שהשעות האלו גורמות המון אושר פנימי."
ברנס, ,25 שזוהי לה שנת ההתנדבות השלישית, מעידה על עצמה שבאה מבית רגיל לחלוטין: ילדת סנדוויץ' מנתניה, אבא עוסק בנדל"ן, אמא מורה לחינוך גופני. לתחום החינוך הגיעה ממקום לא שגרתי לבת גילה: "החלטתי ללמוד חינוך כדי להיות הורה טוב יותר." להתנדבות הגיעה מתוך תפיסת החיים שלה כסטודנטית. "הסטודנטים הם חלק מהקהילה ויש להם יכולת השפעה ואפשרות להעניק ולעזור לאחרים," היא מסבירה. "השליחות היא בדברים הקטנים. בארבע שעות בשבוע אתה יכול לגרום למישהו לחייך בטירוף כל השבוע."
בשנתיים הראשונות עבדה ברנס במשרדי מפעל הפיס בבאר שבע והתנדבה בפרויקט "הדירות הפתוחות," השייך ליחידה למעורבות חברתית. סטודנטים שחיים בתוך שכונת מצוקה מעבירים פעמיים בשבוע חוג למען תושביה, ובשעתיים נוספות מאמצים משפחה מתוך השכונה. השנה, כשהיא כבר מסיימת את התואר ונמצאת הרבה בבית, בנתניה, בחרה ברנס לעשות את החונכות שלה בפרויקט סל"ע - סיוע לנערות עולות. "בנתניה רוב העולות הן מצרפת," היא אומרת. "רובן הרבה זמן בארץ ועדיין, הקליטה לא קלה. יש להן בעיות כלכליות, חברתיות, ובעיות בלימודים."
דברים מהלב
הנערה אותה חונכת ברנס היא בת ,15 שעלתה מצרפת בגיל שנתיים. יש לה אחים גדולים שכבר התחתנו ועזבו את הבית, ומפאת מצב כלכלי רעוע היא ואמה מתגוררות אצל הדוד. "בהתחלה חששתי שהיא לא תאהב אותי, שלא תתחבר אליי," אומרת ברנס. "חששתי שהיא תלך לרכזת ותרצה להחליף חונכת. לא מרוע, אבל לפעמים אין חיבור."
כדי לנטרל "רעשי רקע" נקבעה הפגישה הראשונה למרכז העיר נתניה. "הלכנו לעשות טיול בעיר, וזה היה קצת מביך. לאט לאט שברנו את הקרח," היא מתארת. "בפגישה השנייה כבר באתי אליה הביתה. יש חונכות שלא נכנסות הביתה. אותי קיבלו בחיבוק גדול ובאהבה. הרעיון הוא לבנות קשר של אמון, יכולת לעזור ולשתף ולהיות שם בשבילה. אני לא המורה הפרטית שלה ולא מתיימרות להיות פסיכולוגיות, אבל אני כן עוזרת בהכנת שיעורי בית אם יש צורך".
מה אתן עושות ביחד?
"בעיקר אנחנו רואות סרטים בבית, יוצאות לטייל ומדברות על מה היא עשתה השבוע. זה תהליך של בניית קשר שתוך כדי הפעילות הבנאלית, יוצאים הרבה דברים מהלב. כשהיא באה ומספרת לי שאין להם כסף, ושלפעמים בגלל זה היא לא הולכת לבית הספר, אני יודעת את זה לבד, אבל לשמוע ממנה זה מרגש."
איך את מונעת מעצמך לתת לה כסף?
"לפעמים אני מביאה לה כל מיני דברים קטנים, בלוק ציור עם עפרונות, כי היא מאוד אמנותית, אבל בגדול, אני מנסה להעניק לה את החשיבות של: 'תלכי לעבוד ותשיגי את הכסף,' כי היום אני אתן לה ומחר היא תלך למישהו אחר שייתן לה. וזו לא הדרך."
דניאל שטוקבנט, ,24 סטודנטית לחינוך מיוחד לגיל הרך בסמינר הקיבוצים, הגיעה לתחום גם מתוך אהבה לילדים וגם מתוך רצון לתקן חוויה אישית טראומטית. "נולדתי בברזיל," היא מספרת, "ועליתי לישראל בגיל .15 ההתאקלמות שלי הייתה קשה כי התרבות בישראל מאוד שונה מזו שבברזיל, ולהגיע לבית ספר בכיתה ט' שזה גיל ההתבגרות ולא להבין כלו, היה טראומטי."
זוהי שנתה השנייה בפרויקט המלגות של מפעל הפיס, וכעת היא חונכת את מ' - ילדה בת תשע וחצי, חולת סרטן שנמצאת בתהליכי החלמה מתקדמים, וצריך להחזיר אותה למעגל החיים, בבית הספר ובמשפחה. לילדה אותה חונכת שטוקבנט יש עוד חמישה אחים, הצעירים שבהם תאומים שרק נולדו. מ' אמנם מקבלת עזרה מבית הספר, אבל המחלה והולדת האחים יצרו אצלה חסך במגע אנושי פשוט".אנחנו חודשיים ביחד ואני רואה איך היא נפתחת אליי לאט לאט," מתרגשת שטוקבנט. "בהתחלה היא לא הייתה מדברת הרבה על עצמה. רק רצתה לראות טלוויזיה. לאט לאט אנחנו שרות יחד, עושות משחקי קלפים. כשאני מצלצלת באינטרקום, שומעים את השמחה שלה שבאתי. כשאני הולכת, היא מבקשת שאשאר עוד. היא רוצה לבוא איתי לכל מיני מקומות. ההתקרבות היא הסיפוק האמיתי שלי."
אתן מדברות על המחלה?
"לא. אבל יום אחד היא סיפרה לי שהיא קיבלה פאה חדשה, כי היא לא אוהבת את השיער שגדל לה אחרי ההקרנות, ולפני כמה ימים סיפרה שהיא כבר לא הולכת עם הפאה. אבל אני משתדלת לא לשאול, כי קשה לה לדבר על המחלה. רק אם היא מזכירה אני מנסה לשאול."
קצת אבוד
עארף אגרביה ממוצמוץ התחיל בלימודי חשמל, אבל עם הזמן הבין שהוא רוצה לעסוק בחינוך. היום הוא סטודנט להוראת מתמטיקה ומחשבים במכללת אל-קאסם בבקה אל גרבייה. כאשר עמדו לפניו כמה אפשרויות למלגות, בחר בלי היסוס את האפשרות שחייבה אותו להתנדב. "כל הזמן חיפשתי איך לעזור לאנשים," הוא אומר. "ככה, במלגה של מפעל הפיס, אני גם עוזר וגם מקבל כסף."
אגרביה, ,26 מתנדב כבר שלושה חודשים במועדוניות של בנים, תלמידי כיתות א-'ו,' באום אל פחם. חלקם היפראקטיביים וחלקם ילדי מצוקה. "עד שהתחלתי להתנדב," הוא אומר, "לא שמעתי על ילדים היפראקטיביים. הטיפול בהם עוזר לי מאוד בלימודים, כי אני הולך ללמד כיתה ז,' וזה עוזר לי מעכשיו לדעת איך להתייחס לילדים בגיל הזה. מכיוון שזה רק בנים אני מתאים את הפעילויות - משחק איתם כדורגל בחוץ או בכדורגל שולחני, לוקח אותם לחוות סוסים לשחרר אנרגיות וגם עוזר בשיעורי בית. לילדים עם המצוקה המשפחתית אני נותן לצייר ולבטא את עצמם. הרעיון הוא לשחרר אצלם את האנרגיות השליליות, האלימות, שלא ישתמשו בהן כלפי החברים, ולחזק אצל הילדים את ההערכה העצמית."
מטבע הדברים מתמודד אגרביה גם עם בעיות ספציפיות לחברה הערבית. "יש הורים שנשואים לשלוש נשים, ואז יש להם בעיות כלכליות. יש לי ילד שהוא בן 13 שאבא שלו בן ,60 כי הוא נשוי לשלוש נשים, וזה יוצר בעיה בקשר ביניהם. יש לי ילד שאבא שלו מחברון ואמא שלו יהודייה מבת ים, והוא גם ילד היפראקטיבי, מה שמכביד על המצב הבעייתי מלכתחילה," מספר אגרביה. "לפעמים ההורים מתקשרים, כועסים למה שלחנו אותם הביתה. הם לא רוצים להתמודד עם הילד שלהם, או שהם מפחדים שהילד כל היום בחוץ עם האופניים, כי להם אין זמן לילד. במקרים אחרים אנחנו מתקשרים להורים ואומרים: הבן שלך מרביץ לילדים וזה התפקיד שלכם לחנך אותו."
"יש ילדים שאני מרגיש קצת אבוד איתם," מודה אגרביה",אבל יש ילדים שאני מרגיש שעזרתי להם, בעיקר כשהם מבקשים לבד: תסביר לי, תעזור לי בשיעורי הבית. יש ילד שמגיע רק כשאני נמצא, בימי ראשון ורביעי. הטיפ הוא להרגיע, בוא אני אהיה חבר שלך. עזוב אותך מהחבר השלילי שלך. אני רוצה לבנות דור של ילדים שיהיו אנשים טובים, נגד מלחמות ובעד שלום ללא אלימות."
קח ותן
מפעל הפיס מעניק מדי שנה אלף מלגות לסטודנטים. בתמורה הם תורמים לקהילה - מפעל הפיס יזם בשנת 2006 את פרויקט "מלגות פיס להשכלה גבוהה," במסגרתו מוענקות מלגות לימודים לסטודנטים מכל קשת החברה הישראלית שידם אינה משגת לממן לימודים אקדמיים. מקבלי המלגה: חיילים משוחררים לוחמים, תומכי לחימה 60 - אחוז מסך המלגות; סטודנטים מהאוכלוסייה הערבית 20 - אחוז מסך המלגות; סטודנטים מהאוכלוסייה הכללית ומסיימי 24 חודשי שירות לאומי 20 - אחוז מסך המלגות.
מתחילתו של הפרויקט מעניק מפעל הפיס מדי שנה סכום של כ30- מיליון שקל לחלוקה של כאלף מלגות לימוד מלאות לסטודנטים הלומדים במוסדות המוכרים על ידי המל"ג ומתחילים את שנת לימודיהם הראשונה בסמסטר א.' עד כה העניק מפעל הפיס 7,500 מלגות לימוד בסכום כולל של 225 מיליון שקל. בתמורה למלגה מתחייב כל סטודנט להעניק 130 שעות שנתיות בפעילות למען הקהילה. פעילות זו זוכה לטיפול ומעקב מסור של עמותת "ידידים" למען הנוער והחברה בישראל.
"ההתנדבות היא חלק בלתי נפרד מהמלגה," אומר יו"ר מפעל הפיס, עוזי דיין. "יש כאן ערך חינוכי. מי שמקבל ויכול גם נותן. בנוסף, נוכחנו לדעת שהתרומה לקהילה מחזקת את הסטודנט, שמרגיש שאינו רק נזקק ונתרם אלא תורם בעצמו".
לפנייה לכתב/ת 
