לפקח על הפרקליטות - למען קורבנות הפשע

בשני טורי דעה, שטח כאן פרופ' בועז סנג'רו את משנתו באשר לצורך בביקורת על פעולת הפרקליטות, מתוך נקודת ראותם של חשודים ונאשמים. ואולם, הצורך הזה עולה ביתר שאת אם עוצרים לרגע לחשוב על מצבם הנוכחי של נפגעי עבירה במדינת ישראל, קורבנות הפשע ונוסיף לצורך זה גם את מערכת התביעות המשטרתית. הדוגמאות רבות אולם בחרתי שתיים מהמרכזיות שבהן.

תעשיית הסדרי הטיעון, בראש ובראשונה, מחייבת פיקוח זה. קחו לדוגמה אמא לשתי בנות שנפגעו בעבירות מין חמורות, אליה מתקשרת פרקליטה ערב דיון מכריע ומבקשת ממנה להביע עמדה באשר להסדר טיעון מקל עם הנאשם, זאת מבלי לומר לה שעל פי החוק נתונים לה 14 ימים לתגובה, כך שתוכל להתייעץ עם עורכי דין ולהבין לעומקן משמעויות ההסדר. האם, שאינה משפטנית, הסכימה. רק לאחר מכן גילתה שהבנתה לא הייתה שלמה, ושלמעשה יכלה להתעקש על פרק זמן לתגובה ובעוד שהבינה כי מדובר על הסדר בו יישלח הנאשם לחמש שנות מאסר בכלא, למעשה חמש שנים היו הרף העליון לו טענה הפרקליטות בבית המשפט. מקרה זה אינו יחיד.

לקריאת טורים קודמים בנושא בערוץ הדעות  של ynet:

תיקים באפילה: מדוע חייבים לפקח על הפרקליטות / בועז סנג'רו

הפרקליטות טועה שוב ושוב - היכן הפיקוח? / בועז סנג'רו 

הסדרי הטיעון הם תוצאת אותה קואליציה לא קדושה בין התביעה לבין הסניגורים, קואליציה שבה לשני צדדים לכאורה יריבים, קיים אינטרס משותף ומובהק הכולל לעיתים אף הסתרת מידע מהנפגע. למעלה מכך, החוק דורש שיתוף הנפגע במידע רק בנוגע לעבירות חמורות במיוחד, דבר המאפשר את המחדלים, כאשר פונה נפגע עבירה לבית המשפט העליון בבקשה לערער על הסדר הטיעון הוא ייענה, קרוב לוודאי, כי אין להתערב בשיקול הדעת של התביעה. אין לדעת כמה מקרים כאלו מתרחשים מדי יום במערכות החשופות פחות לעין הציבור, במערכת התביעות המשטרתית או בבתי המשפט לנוער.

הפגיעה החמורה בפרטיותם של הנפגעים היא הגורם המשמעותי הבא אותו אציין כרקע לצורך בפיקוח. פרטיותם של נפגעי עבירה נפגעת שוב ושוב. כיום, בעקבות פרשות קצב ור' מלשכתו של נתן אשל, דומה שגם הציבור הרחב ער להשלכות האנושיות והמשפטיות של מעורבות בהליך פלילי. בפעם הראשונה עולה לדיון ציבורי רחב כל כך השאלה האם כדאי בכלל להתלונן, גם כאשר נפלת קורבן לפשע. מקורן של ההדלפות אינו ידוע, בעיקר בגלל חוסר נכונות מוחלט לבחון אותו. המקורות האפשריים, עם זאת, מצומצמים וברורים מאליהם.

כל אחד מכם יכול להיות קורבן

מרגע שהוגש כתב אישום, נמצאים חומרי החקירה בידי התביעה ובידי הסניגורים. אין ספק שפעמים רבות מודלפים החומרים בידי סניגורים, בשם עניין לקוחותיהם או בשם עניינם שלהם עצמם. עם זאת, גם בעקבות פניות לתביעה, לא קיימת נכונות לחקור מקרים אלה ולבדוק מיהו הגורם אשר הביא, לא פעם, לטראומה נוספת לנפגע ולא רק בעבירות מין. כך, למשל, בפרשת רצח עורכת הדין ענת פלינר, שבה נחשפנו לפרטים קשים מחקירותיו של הרוצח מתוך קריאת עיתון. תפקידה של הביקורת במקרה הזה היא לא רק למנוע את ההדלפות, אלא גם לוודא שהדלפות תטופלנה כיאות על מנת להגן על הזקוקים באמת להגנה - הקורבנות.

ומדוע זקוקים הקורבנות להגנה זו? נפגעי העבירות, ולא החשודים או הנאשמים, הם האוכלוסיה החלשה ביותר בשדה המשפט הפלילי. בעוד שלצדם של הנאשמים עומדת הסניגוריה הציבורית על כוחה הרב ושלל עורכי דינה, הרי שלנפגעים לא ניתן סיוע מעין זה. מדינת ישראל עדיין אינה חושבת, משום מה, שעליה לסייע לקורבנות, אלא למתי מעט מהם. נפגע עבירה שיחפוץ להבין את זכויותיו, ובוודאי שלהגן עליהן, יצטרך לשכור לעצמו עורך דין ורצוי כזה המבין בתחום, או לפנות לעזרתו של גוף המתמחה בנושא. בימים אלה ממש נידון חוק שיסדיר לראשונה את נושא הסדרי הטיעון. גם משם, באורח פלא, נעדרים נפגעי העבירה והאינטרסים הלגיטימיים שלהם מובאים בצורה חלקית בלבד.

כל אדם במדינת ישראל עלול ליפול קורבן לפשע. עליו לדעת שאם זה יקרה, המדינה לא תסייע לו מספיק. עליו לדעת שלפחות תהיה ביקורת על אותן רשויות האמונות על אכיפת החוק, האמורות להביא להעמדתו לדין של הפוגע בו, לעשיית צדק. הפחתת העומס בבתי המשפט אמנם חיונית, אולם אינה יכולה לבוא על חשבונם של נפגעי הפשע דווקא וכל פעולה שכזו מן הראוי שתבחן גם על ידי גורם חיצוני אובייקטיבי, שישים לנגד עיניו את כל הצדדים, לרבות הנפגע.

ד"ר דנה פוגץ', יו"ר ומנכ"ל משותף מרכז נגה הקריה האקדמית אונו - המרכז לזכויות נפגעי פשיעה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il