"כסף הוא לא מוצר חומרי אלא המצאה סמלית"
בשנת 2008 בחרה הסופרת והמשוררת מרגרט אטווד נושא לא שגרתי לספרה החדש: מושג החוב. ההיסטוריה הפכה את ספרה לאחד החשובים בדורנו, בעקבות המשבר הכלכלי שהגיע מיד עם פרסומו. בראיון מיוחד ל-ynet היא מזהירה: "מנהיגי העולם עדיין מהלכים על חבל דק, בניסיון למנוע התמוטטות"
"המגבלות על הצמיחה יתחילו להשפיע בימי חייהם של ילדינו. מצאי המשאבים הבלתי מתחדשים, ריבוי האוכלוסייה, כמות הזיהום, שיעור התפוקה התעשייתית לגולגולת וכמות ייצור המזון לגולגולת"; "אם החברה שלך מתרוששת, למה שתרצה לקנות חברה שכושר הפירעון שלה מככב בכותרות בעיתון? ואם כל המלווים יתרוששו, האם הלווים ישתחררו מחובותיהם?".
הציטוטים הללו אינם לקוחים מכתבה בעיתונות הכלכלית, מסקירת אנליסטים בבית השקעות או מסיכום שיעור של קורס מבוא לכלכלה, אלא מספר שכתבה סופרת של ספרות יפה: "חוב - צלו האפל של העושר". זהו ספרה של מרגרט אטווד - הסופרת המפורסמת ביותר בקנדה.
"חוב" שיצא לאור ב-2008, ופורסם לאחרונה בעברית בהוצאת כינרת ובתרגום ברוריה בן ברוך, עוסק בכסף אבל מתייחס לנושא המרכזי הזה בחיינו מזווית ייחודית ורעננה. אטווד מבצעת ניתוח מעמיק, חד, רחב יריעה, רב-ממדי ורב-תובנות על מקומם ותפקידם של הכסף והחוב בחיינו. הספר זכה לתהודה עצומה כיוון שהתפרסם בדיוק בשיא המשבר הפיננסי הגלובלי. זה קרה לפני ארבע שנים, אבל רק מעט מהספרים שפורסמו הציעו ניתוח כה מבריק של המשבר.
"אם נפסיק להאמין בבנקים, הם יעלמו?"
הספר מתחיל בהיכרותה הראשונית של אטווד עם הכסף והחוב, בזמן ילדותה בקנדה בשנות ה-40. הוריה, שחיו בצל הטראומה של השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30, ניהלו את חייהם בחסכנות קיצונית. כבר אז הופיעו אצלה, לדבריה, מחשבות פילוסופיות על טבעו של הכסף, לכאורה - הדבר הממשי ביותר בעולם; אך למעשה - ישות מלאה מסתורין.
"מפעם לפעם הופיע בפנקס החשבונות האדום שלי סכום שלא הפקדתי", היא מספרת. "סכום זה, נאמר לי, נקרא 'ריבית', והרווחתי אותה בזכות העובדה ששמרתי על כספי בבנק. לא הבנתי מנין צצו אותם סכומי כסף מסתוריים. אולי מאותו מקום דמיוני שהוליד גם את מטבעות הניקל שהשאירה פיית השיניים? המטבעות היו אמיתיים וכך גם הריבית: ניתן היה להמיר אותה למטבעות ובשניהם ניתן היה לקנות גביעי גלידה. כיצד יכול בדיון ליצור עצמים ממשיים? המבוגרים לא האמינו בפיות, אבל בבנקים כן. מהאגדות למדתי שאם מפסיקים להאמין בפיות, הן נעלמות. אם אפסיק להאמין בבנקים, גם הם יעלמו?".
מכאן היא עוברת למסע היסטורי בתולדות החוב: מהימים העתיקים שבהם בעלי חוב נמכרו לעבדות; דרך תקופת התנ"ך ומצוות שמיטת החובות; ימי הביניים, שבהם גביית ריבית נחשבה למלאכה בזויה והוטלה על יהודים נרדפים; תקופת המהפכה התעשייתית, שבה העולם התנהל בכסף מזומן ומי ששקע בחובות הפך לפושע; ועד לימינו, שבהם אנחנו חיים דרך כרטיס האשראי - ומדינות שלמות שוקעות בחובות עתק. "החוב נעשה אופנתי ושוב יוצא מהאופנה וחוזר חלילה", היא אומרת. "הבליין הנערץ של היום, המפזר כסף לכל רוח, הוא הבזבזן הבזוי של אתמול והנצלן המקולל של מחר".
המסע ההיסטורי מוביל למסע פסיכולוגי אחר היחס לכסף בנפש האדם. חוב, לפי אטווד, מבטא צרכים אנושיים בסיסיים: הצורך באיזון ובהדדיות ביחסי אנוש, הצורך לא להיות פראייר של אף אחד, לגמול למי שנתן לך ולנקום במי שפגע בך. הצורך הנפשי באיזון כספי בא לידי ביטוי לאורך כל ההיסטוריה בטקסים, שבהם בעל החוב נענש, הושפל פומבית ולבסוף זכה למחיקת חובות. הגירסה המודרנית של הטקסים הללו, טוענת אטווד, היא תוכניות הריאליטי על משפחות שיצאו מהמינוס. "מנחה התוכנית גוזר את כרטיס האשראי, החטאים נסלחים והמחילה מובטחת".
חזתה את המשבר הכלכלי
האיזון וההדדיות הללו, טוענת אטווד, הופרו בשנים האחרונות בגדול. "פיתויים לצבירת חובות קורצים לנו מכל פינת רחוב: 'יש חיים אחרי החוב', מתחכמת מודעה אחת; 'יש פיתרון לכל חוב', מצייצת שנייה. חברות חסרות אחריות מכרו לאנשים חוב פלאים של אנשים אחרים ויצרו פירמידה של חוב שאיש אינו יכול לראות את פסגתה. חוסר האיזון בין חובה לזכות הגיע לממדים שערורייתיים ויש מי שמגלים שהם נמחצים תחת הנטל" - וכל זה נכתב לפני הקריסה הגדולה ב-2008.
אטווד חיה במחוז אונטריו. היא גדלה באזור כפרי ולא למדה באופן סדיר בבית הספר עד גיל 11. במקום זאת קראה המון ספרים. בגיל שש החלה לכתוב סיפורים, ובהיותה בגיל ההתבגרות החליטה להיות סופרת. ב-1961, כשהייתה סטודנטית בת 22 פירסמה קובץ שירים ראשון, ומאז הוציאה לאור עשרות ספרי שירה, פרוזה, פנטזיה, מדע בדיוני ומאמרים, ש-18 מהם תורגמו לעברית. היא גרושה ואם לילדה אחת ובת זוגו של הסופר גראהם גיבסון.
אטווד וגיבסון חברים במפלגת הירוקים של קנדה ותומכים בלהט בתנועות למען איכות הסביבה. הם גרים בבית "ירוק" ונוסעים במכונית היברידית. האג'נדה הירוקה של אטווד משתלטת על הספר בסערה בפרק החמישי והאחרון שלו "לסגור חשבון". כשהעולם כולו חי בכרטיס אשראי, קונה וקונה כאילו אין מחר, האנושות כולה נכנסת לחובות ענק - לטבע - שעוד יעלו לה ביוקר.
אפשר לא להסכים עם דעותיה הרדיקליות של אטווד ולא לקנות את התחזיות האפוקליפטיות שלה. קשה להתעלם מהתובנות שיש לה ועל הבנתה את הכסף והמנגנונים שמאחוריו, שבמובנים רבים עולות על אלה של הכלכלנים. ולראייה: לעומת אלפי כלכלנים שמשבר החובות העולמי נפל עליהם כרעם ביום בהיר, אטווד חזתה אותו מראש, פשוטו כמשמעו.
הנהג איבד את הבלמים והאוטו משתולל ודורס
"הספר שלי עוסק בכסף כחלק מההתנהגות האנושית" אומרת אטווד בראיון ל-ynet. "כסף הוא לא מוצר חומרי אלא המצאה סמלית, מאוחרת יחסית, של האנושות. ההתנהגות האנושית מבטאת את הצורך העתיק והאוניברסלי בהוגנות ובאיזון. תרבויות שונות מבטאות את הצורך הזה בדרכים שונות. בתרבות שלנו הוא בא לידי ביטוי, בין השאר, בצורך באיזון ובהוגנות בשימוש בכסף".
הספר שלך מבצע ניתוח רגיש ומעמיק של הדרך שבה אנשים שוקעים בחובות, ומראה את הדרכים המתוחכמות שבהן בנקים ובתי השקעות מעודדים אותם לקחת הלוואות גדולות מדי ומקשים עליהם להחזיר אותן. גישה כזאת אינה עלולה להסיר מהלווים את האחריות למצבם ולעודד אנשים צעירים לנהוג בחוסר אחריות?
"אני לא חושבת שאלה הצעירים שנוהגים באופן 'לא אחראי'; בכל מקרה, אין להם את הכוח לקבוע אם הם יחזירו את חובותיהם או לא. סביר יותר להניח שכמה מהמוסדות הפיננסיים עלולים להמשיך להפגין חוסר אחריות, לא? האם הם לא אלה שנהגו כך רק לאחרונה? אבל האמת שאף מוסד פיננסי לא צריך את העידוד שלי. מוזר כשלעצמו, הם לא התייעצו אתי, מה גם שבזמן שבו הם 'ארגנו מחדש' את המערכת הפיננסית העולמית הספר שלי בכלל עדיין לא יצא לאור".
את בעצמך מתארת בספר את הצעירים הבזבזנים של היום, לעומת הוריך החסכנים והמחושבים. יהיה מי שיטען נגד ספרך שהרעיון הבסיסי שלו, לפיו "חוב=צדק" מעניק לגיטימציה לדרך שבה הבנקים פועלים כלפי הלקוחות שלהם.
"הבנקים קיימים. הקפיטליזם קיים. גם הקפיטליזם וגם הבנקים הם כמו אש, או כמו הגולם במסורת היהודית: משרתים טובים, שכרגע עובדים בשירותו של אדון רע. כשלעצמם, אין בבנקים ובמערכות הפיננסיות שום בעיה. אבל במציאות כיום, מדובר במערכות בלתי מאוזנות ובלתי נשלטות ולכן הן רצות בריצת אמוק. המכונית שלך היא החברה הטובה שלך כל עוד אתה אוחז בהגא. מה שיצר את 2008 (את המשבר הפיננסי, ת.ג) – הקריסה שהתרחשה ממש בזמן שבו 'חוב' יצא לאור – היה שמישהו דפק את הבלמים, וכולנו מצאנו את עצמנו בתוך מכונית שדהרה הרחק מחוץ לתחום השליטה האנושית".
את מתארת באופן נוגע ללב את סבלם של הוריך בשפל הגדול. כש"חוב" יצא לאור, העולם היה שרוי בפאניקה, והיה חשש שהמשבר הוא מהדורה שנייה של שנות ה-30'. כיום, המערכת הפיננסית כבר לא נראית במצב כה מסוכן. אנשים רבים נפגעו, אבל לא עברו דברים כה קשים כמו הוריך. וכל זאת, למרות שהחובות - הפרטיים והלאומיים - רק גדלו. הייתכן שבניגוד למה שצפית, העולם המערבי למד לחיות עם קיומו של החוב?
"הייתי אומרת שזאת עדיין שאלה פתוחה. מנהיגי העולם עדיין מהלכים על חבל דק, בניסיון למנוע התמוטטות כללית וחזרה לשנות ה-30, ואנחנו עדיין צופים בהם בעצבנות ובחרדה. מדינות רבות עדיין נאנקות תחת חובותיהן ואובדות עצות כיצד להתמודד אתן: איזון הוא דבר טוב וחשוב, אבל כשהכסף מפסיק לזרום, האיזון עלול להפוך להתאבנות. האנשים המשפיעים ביותר בעולם עדיין לא יודעים ממש מה צריך לעשות: תוכניות צנע שיבלמו את החוב, או הרחבת הוצאות שתייצר משרות?
קיומן של מחאות חברתיות, כמו תנועת 'לכבוש את וול-סטריט' ומחאת האוהלים המרשימה שהייתה בישראל ב-2011, ורבות נוספות, מראות שברחובות שורר תסכול וזעם על החלוקה הבלתי מאוזנת של העושר בעולם והאופן הלא-שוויוני שבו המגזרים השונים באוכלוסייה נאלצים לממן את החוב".
"אנחנו נמצאים בתקופה שמזכירה, מבחינות מסוימות, את התקופה שלקראת המהפכה הצרפתית. שכבת הזהב העליונה של החברה אינה יכולה ליצור חובות ואז לגלגל את ההחזר על כלל הציבור, שגם כך נאנק תחת משא כבד של מסים ושל מזון שמחירו מאמיר, מבלי לצפות לתגובת נגד כלשהי".
הספר שלך מלא נבואות זעם של דברים איומים שירסקו את העולם המודרני, ואולי אף ישמידו את האנושות, ממהפכות ועד קטסטרופות סביבתיות, אם הצמיחה הכלכלית תימשך. תחזיות כאלה נשמעות כבר שנים רבות. אסונות אכן קורים, אבל התעשייה ממשיכה לתפקד, הצמיחה ממשיכה, ותוחלת החיים ממשיכה לעלות בזכות המדע והטכנולוגיה. הייתכן שהתיאוריה שהספר שלך מבוסס עליה מוגזמת, או שהאסונות הגדולים עדיין לפנינו?
"מוגזמת? אולי, אם אתה מאמין שכדור הארץ יכול להתנפח כמו בלון ולהמשיך לספק עוד ועוד מקורות מחיה יש מאין, כך שחומרי הגלם ומקורות האנרגיה שאנחנו משתמשים בהם לא ייגמרו לעולם. אם אתה מאמין שגודלה של הארץ הוא קבוע, שהמקורות הם מוגבלים, ולכן, שגידול האוכלוסייה הבלתי מבוקר אינו יכול להימשך. אשמח מאוד לשמוע על המצאה שתאפשר לנו להגדיל את כדור הארץ עד אינסוף. לצערי, היא עדיין אינה קיימת".
"עם זאת, אני כן מצביעה בספרי על כך שתנאי החיים של חלק מהאנשים אכן השתפרו, בזמן שמצבם של אנשים אחרים הלך והחמיר. המציאות אינה אחידה והיא שופעת גבשושיות כאלה וכאלה. הראיתי גם איך מהפכת החוואות ה'ירוקה' גרמה, לאורך זמן, לבזבוז וחיסול של אדמות חקלאיות ולרעב המוני. בני אדם הם מתוחכמים מאוד, אבל לרוב, דווקא הדברים שאנחנו לא רואים מראש הם אלה שמרסקים אותנו".
את מזכירה בספרך כמה פעמים את המצווה המקראית של שמיטת חובות. פעילים חברתיים רבים, בעיקר יהודים-דתיים ליברלים, מדברים כיום על שמיטה כזאת וטוענים שהיא עשויה לפתור למשבר החובות. האם היית מרשה להם לראות בספרך מעין מניפסט של "שמיטה עכשיו"?
"אומות רבות בהיסטוריה אפשרו לעצמן התחלה חדשה באמצעות מחיקת חובות כללית, אבל רק לעתים רחוקות היוזמה לכך באה מצד אלה שכולם חייבים להם. לפעמים אכן נראה שמחיקת חוב היא הפיתרון היחיד – למשל, כשלווה פרטי מכריז על פשיטת רגל. בכל מקרה, אני לא חושבת שהספר שלי הוא מניפסט או הטפה לרעיון השמיטה – אם כי הוא מרתק בעיני".
ומה את אומרת על המצווה שקשורה לשמיטה, אבל קיצונית ממנה בהרבה, של היובל?
"הלאמה וחלוקה מחדש של העושר היא משהו במציאות, אולי לא בדיוק כל חמישים שנה, אבל פעמים רבות. כשהמצב נעשה גרוע מדי, יהיה מי שיעשה זאת עבורך! אבל לרוב הם הורגים אותך קודם, אז לא הייתי ממליצה על כך. אם אפשר, הייתי מעדיפה להמליץ על חוקי מס הוגנים יותר: פיתרון אלגנטי יותר, והרבה פחות מסוכן".
כלכלנים נוטים להתייחס בחשדנות ובזלזול לאנשי רוח ש"פולשים" לתחומם וכותבים ספרים ומאמרים בנושאים כלכליים. במיוחד כשה"פולשים" הללו הן נשים. כיצד הממסד הכלכלי 'אכל' את הספר שפרסמת והתובנות הכלכליות הנשמעות בו?
"לא נתקלתי בתגובות כאלה. להיפך: הופתעתי לגלות שכתבות על ספרי התפרסמו בעיתונים כלכליים מובילים כמו הוול סטריט ג'ורנל. וודאי וודאי שאיש לא עקץ אותי על היותי אישה. אולי זה בגלל ש'חוב' היה הספר היחיד בנושא הזה שהתפרסם בדיוק בזמן הקריסה הפיננסית, ואולי בגלל שהספר אינו עוסק רק בכסף, אלא גם בנושאים אחרים, כמו דת ואמונה, ספרות, הטבע או נקמות דם. אפילו אישה אמורה להבין בדברים הללו!".
בהכנת הכתבה השתתפה גילי גוראל
לפנייה לכתב/ת 
