התעללות בילדים: האם מדובר במגיפה חדשה?

הציבור בישראל הזדעזע לשמוע על גורלם המר של התאומים בני הארבעה חודשים, שעל פי החשד היו קורבן להתעללות על ידי הוריהם. אין בידי את המידע המאשר את אשמתם של ההורים האומללים (בכל מקרה), ולכן דברי הבאים אינם מתייחסים למקרה הספציפי שבחדשות.

אבל ילדים מוכים, למרבה הצער, אינם דבר נדיר במקומותינו. בעבר הקרוב התפרסמו לא אחת ידיעות דומות ושוב ושוב ראינו תמונות מעיקות בהן נגררים אבות או אמהות כשפניהם מוסתרים והם מובלים למעצר בשל התעללות קשה בילדיהם. מידע מצמרר על פגיעות פיזיות קשות בפעוטות שנחבלו קשות בידי בני משפחתם מובא לסלון ביתנו באמצעות המדיה האלקטרונית והכתובה.

אין הורה, ואף מי שאין לו ילדים, שלא יזדעזע מגלויי האלימות והאכזריות שמגלים אנשים כלפי מי שכביכול אמור להיות "היקר להם מכל" - פעוטות חסרי אונים. מה קורה כאן? מה הגל שתקף אותנו פתאום? האם מדובר במגיפה חדשה?

יותר מקרים או יותר חשיפה?

התשובות, למרבה הצער, הן שתופעת ההתעללות בילדים אינה חדשה. מקורות שונים מדווחים על מספרים שונים. בשנים 1998-2008 חלה עליה גדולה במספר התיקים שנפתחו בגין עברות כנגד ילדים בתוך המשפחה מ-1509 ל-2405. נתון אחר מלמד שב-2009 נחקרו על ידי חוקרי ילדים במשטרת ישראל כ-5600 ילדים עד גיל 14, שנפגעו מהתעללות בתוך המשפחה.

למעשה ידוע שרק חלק קטן מהילדים מגיעים לטיפול בשל מקרי התעללות וניצול מיני בחוג המשפחה. יש הגורסים שהמקרים הידועים, שרק חלקם הקטן מגיע לתקשורת, מהווים רק את קצה הקרחון ומספר המקרים הבלתי מדווחים גבוה בהרבה מאלו שמתגלים. מטבע הדברים משפחות שבהן מתרחשת אלימות נגד ילדים נוטות להסתיר את המידע. גם "חובת הדיווח", אותו חוק המחייב בני משפחה, שכנים, אנשי חינוך רופאים ובעלי מקצועות בתחום הרווחה להודיע לרשויות החוק על מקרי התעללות בילדים, אינו נאכף במלואו.

יתכן שמה שקרה לאחרונה הוא שהבלטת הנושא בתקשורת עוררה את המודעות ויש מעט יותר דיווחים על מקרי ההתעללות. שימו לב, בחלק מהמשפחות מדובר על התעללות שנמשכה שנים רבות בטרם יצאו הדברים החוצה.

לא ניתן במסגרת קצרה זו להיכנס להסבר מעמיק של התופעה. אבל חשוב לא להסתפק בהסבר של פתולוגיה ולא לפתור את הנושא בטענה שמי שמבצע דברים שכאלה בילדיו חזקה עליו שהוא חולה בנפשו. קרוב לוודאי שהסבר זה נכון בחלק מהמקרים הקיצוניים, אבל מרבית המקרים מבוצעים בידי הורים "נורמליים" שיתכן ויש להם קשיים, בעיות, מצוקות ובעיקר – הם בעלי שליטה עצמית נמוכה.

הורים צעירים (הרבה פעמים זה קורה עם ילד ראשון) הסובלים ממעוט שינה שמנסים להרגיע תינוק בוכה וחשים אין אונים ואזלת יד בהשגת משימת ההרגעה עלולים להיכנס לתסכול עמוק. למעשה הורים רבים מצאו עצמם במצבים דומים. קיימת טענה שבכיו של התינוק מרגיז בכוונה מטעמים אבולוציוניים ומטרתו להניע את ההורה האחראי לזהות את מצוקת התינוק (רעב, למשל) ולמהר ולענות עליה כדי להרגיע את בכיו.

למרבה המזל לרוב ההורים שליטה עצמית סבירה ויכולת איפוק והבחנה בין המותר והאסור. לחשוב מחשבות "כועסות" מותר, לבטא את הכעס בכל סוג של אלימות - אסור. וכך גם ההורה העייף והמותש לא יאבד שליטה.

מכות זה לא חינוך!

גם כשמדובר בילדים מעט בוגרים יותר, מרבית ההורים אינם מתכוונים לפגוע בילדיהם אלא "לחנכם" ולתקן את התנהגותם. לעתים הם מפרשים פירוש שגוי לחלוטין את "חוסך שבטו - שונא בנו". הפירוש המקובל כיום הוא שאין מדובר במכות מוחשיות, אלא ב"הצבת גבולות" והקניית הרגלים. מכות אינן הדרך לחנך. חשוב להזכיר שיש פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון האוסרת על הכאת ילדים.

למעשה, אם הורה מרגיש שעליו להכות את ילדיו כדי לחנכם והוא אינו יכול להתאפק, סימן שעליו להיעזר בהדרכת הורים על ידי גורם מקצועי. אבל בסופו של דבר מרבית ההורים מסתדרים לא רע למרות ש"צער גידול ילדים" עשוי להכביד לפעמים. רוב ההורים מגיבים בצורה שקולה ועניינית, לפחות במרבית המקרים.

הגישה המקובלת כיום היא להציע טיפול מונע, כלומר, לא לחכות למצבים של בעיה קיצונית, אלא לנסות ולמנוע תקלות בגידול הילדים על ידי קבלת מידע מתאים. רכישת ידע הורי נחשבת כיום לאסטרטגיה המועדפת. ישנם כיום ספרי הדרכה רבים, קורסים להורים ומסגרות יעוץ שונות שכדאי לנצלם.

לטובת ההורים ה"נורמלים" אני מצרף פה כמה ראשי פרקים מתוך סכום שהכנתי בזמנו בתגובה להחלטת בית המשפט העליון. ברור שהדברים מובאים במעין ראשי פרקים ותקצר היריעה מלפרטם. הם מובאים בעיקר כחומר למחשבה ולבירור בחוג המשפחה.

אז מה כן, ומה כדאי?

1. חשוב לתת לילד תחושת ערך ולקבל אותו כמו שהוא. איני אוהבו מפני שהוא טוב, אלא מפני שהוא ילדי הקט (רבינדראנת טאגור).

2. כשאני כהורה מראה שאכפת לי ממך, ילדי, אני מגדיל הסיכוי שיהיה לך איכפת ממני. "איכפתיה" ואמפטיה מועילות כפליים.

3. דוגמה אישית עדיפה על כללי הליכות ונימוסים. יעיל יותר להיות חרוץ מאשר להטיף לילדך בשבח החריצות.

4. הֱיֶה חכם, ולא תצטרך להיות פיקח (על צדק בכלל לא מדברים).

5. מה באמת אני רוצה ממנו? מטרות גלויות ומטרות סמויות. חשוב להעביר לילדים מסרים ברורים.

6. תקיפוּת אינה תוקפנות. הורים רבים מתבלבלים. תקיפות – אסרטיביות מועילה, תוקפנות מזיקה.

7. הטון עושה את המוזיקה. תלוי איך אומרים את מה שאומרים.

8. "להחזיק קצר"; קַצֵר מרחק – ילדים הם לא טלוויזיה, אי אפשר לעבוד עליהם עם שלט-רחוק. אם ברצונכם לבקש מהם דבר מוטב שתתקרבו אליהם.

9. רצוי וכדאי לשמח את הילד, אבל לא בכל מחיר!

10. ניהול משא ומתן – מוטב לקיים דיון שבו גם מקשיבים לצד השני במקום לנהל ויכוח, שבו כל צד מנסה להוכיח את צדקתו. חשוב במיוחד כששני ההורים נתקלים בבעיה חינוכית. כדאי אז לאחד כוחות ולא להאשים אחד את השני באחריות למחדלים.

בכלל כדאי לזכור שמלחמות עולות ביוקר. אין מנצחים בתוך המשפחה.

11. איומים מיותרים בדרך כלל. עייפות ומתח הם יועצים גרועים. דחה החלטות חשובות וניסיונות שכנוע לעיתות ערנות ורוגע.

12. אחרי כל הדיונים וההסברים, מישהו צריך להיות המחליט והפוסק האחרון. רצוי לעשות זאת תוך רגישות, התחשבות, סבלנות וסובלנות אבל גם עם נחישות.

אז זה היה באמת על קצה המזלג ובעיקר רמזים, אבל תפעול הולם של יחסי הורים-ילדים ויחסי הגומלין בין ההורים עצמם יצמצם את הצורך בגילויי תוקפנות במשפחה.

הכותב הוא דקאן בית הספר לפסיכולוגיה, המרכז ללימודים אקדמיים - אור יהודה