בחזרה לטמפלרים עם רם אורן

הוא היה יהודי, היא הייתה נוצרייה. הוא לא היה גבר מושך, היא הייתה יפהפייה. הוא היה רווק, היא הייתה אשת איש. ואף על פי כן, אהבתם של נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", ובת האצילים אליס, אשתו של לורנס אוליפנט - סופר בעל מוניטין, חבר הפרלמנט הבריטי וחובב ציון נלהב - הפכה לאחת הפרשיות המסקרנות שהתרחשו במאה ה-19 בארץ ישראל, על רקע פרק דרמטי בהיסטוריה. זהו ספרו ה-27 של הסופר רם אורן. מבין ספריו הידועים: "לטרון", "ימים אדומים", "אשארם", "השבועה".

פרק ראשון

הבית בשכונת הטמפלרים בחיפה היה נעול כשאליס אוליפנט ונפתלי הרץ אימבר הגיעו לשם עם ערב, אחרי מסע מתיש בעגלה מאתר הבנייה בדליית אל כרמל. כל זמן הנסיעה היו שניהם שקועים בשתיקה, מנסים למחות מליבם את הדי התפרצות הקנאה של אימבר, כשהבחין בפועלים הדרוזים המכרכרים סביב אליס.

"נפש הומיה". עטיפת ספרו של רם אורן

אליס סובבה מפתח במנעול הדלת ופתחה לרווחה את התריסים. בעלה, לורנס אוליפנט, היה רחוק משם, שקוע רובו ככולו בגיוס תרומות באירופה לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אליס התיישבה בחדר האורחים וביקשה מאימבר לשבת לידה. עיניה נתלו בו. דממה כבדה מילאה את הבית.

היא נצמדה אליו וידה אחזה בידו.

"אל תקנא לי," לחשה, "אני אוהבת רק אותך."

הוא לא האמין למשמע אוזניו. סוף סוף אמרה אליס מה שציפה לשמוע כבר זמן רב, סוף סוף נשאו חיזוריו פרי. היא הושיטה לו את לבה.

אהבה.

איש לא הצליח מעולם לפענח את רזיה. גם לא אליס אוליפנט.

היא לא ידעה מתי בדיוק הצית בה נפתלי הרץ את האש. האם היה זה באותו מסדרון רכבת באישון לילה כשיצאה לשאוף אוויר ופגשה אותו שם? האם התלהט לבה בשעות הארוכות שעשו יחד בעת בניית בית הקיץ של אוליפנט בדליית אל כרמל? או אולי התחיל הכול כפי שמרבית האהבות הגדולות מתחילות - במבט, במגע יד, במילותיו של שיר שמחממות את הלב.

על פני הדברים לא היה שום סיכוי שיימצא מכנה משותף אשר יחבר ביניהם אי פעם. היא הייתה בת למשפחת אצולה עתירת הון, הוא היה מפשוטי העם, דלפון חסר כל רכוש ונטול סיכויים לזכות בירושה כלשהי.

היא הייתה מבוגרת ממנו כמעט בעשר שנים, משכילה, רחבת אופקים, בקיאה בספרות ובמוסיקה, ציירת מחוננת. הוא למד ב"חדר" ובבתי מדרש ולא צבר השכלה כמותה. היא הייתה יפהפייה, הוא לא היה גבר נאה. עורה היה בהיר, עורו כהה. היא הייתה נוצרייה, הוא היה יהודי. ואולי, שאלה את עצמה, נמשכה אליו דווקא בגלל הניגודים ביניהם, האם לא נהגה, למשל, כאישה בריאה הקושרת את חייה עם נכה, או כחסרת השכלה הזוכה באהבתו של אדם מלומד? האם התאהבה בו דווקא משום שהיה שונה כל כך מבעלה, שונה כל כך מכל מכריה, בני המעמד שלה?

לא אחת ניסתה למנות בקור רוח את מעלותיו, אולי כך יעלה בידה סוף סוף להבין את פשר הרטט שעורר אימבר בקרבה. הוא היה רגיש מבעלה, הוא היה בריא ממנו, הוא היה קשוב לה תמיד. בכל תקופת היכרותם לא זכרה אפילו פעם אחת שהרים עליה את קולו, שהצליח לשעמם אותה, שלא נהג כלפיה בעדינות. גם כשאמור היה לכעוס כשגערה בו על בורותו בהלכות נימוסים, לא היה בקולו שמץ של טרוניה. הוא כתב שירים שנגעו ללבה.

היא זכרה את נשימותיו המהירות כשישבה לצדו בהרצאה של בעלה בווינה, היא ראתה את עיניו מצפות לאישורה כשהציע לו בעלה להיות מזכירו, היא חשה עדיין את מגע זרועותיו כשאחז בה בסירה על הבוספורוס. היא לא ידעה להחליט אם הוא בן הזוג המתאים לה, אבל להפתעתה זה לא היה חשוב לה עתה. היא רצתה בנפתלי הרץ, היא קיוותה שיהיו להם ילדים משותפים, היא הופתעה להיווכח שהייתה מסוגלת להשתוקק אליו כאישה ולא כמי שחייה מוכתבים על ידי עקרונותיה של תורת החיים הדתית שאימצה בהתלהבות.

היה בלבה לא מעט צער על לורנס החולה, שליווה אותה לאורך דרך ארוכה, מפותלת ורבת מהמורות. היא נישאה לו בשיא הצלחתו וזמן רב הייתה גאה שהיא אשתו, למרות פערי האופי שחצצו ביניהם. שלא כמו לורנס, ידעה תמיד לעמוד על שלה בתקיפות בלתי מתפשרת. היא הצטרפה לכת שבה היה לורנס חבר, על אף כעסם של הוריה, היא ברחה מהאחוזה של הכת הזאת בניגוד לחברי כת אחרים שנכנעו לגחמותיו של ה"משיח" שכפה עליהם את מרותו. היא ציפתה שלורנס יהיה חזק לפחות כמוה, שלא יניח לאיש לפגוע בחוסן הנפשי שלו, שיידע לצעוד ללא לאות בדרך שבחר בה. הקושי שלו להתמודד עם כישלונותיו וההידרדרות במצבו הנפשי ובבריאותו– כל אלה גימדו את דמותו בעיניה.

ואולי בשל כך, חשבה, בשל האכזבה שהנחיל לה בעלה, החליטה להחזיק בגבר שהיה קרוב אליה מכל האחרים. אימבר לא עמד אמנם במבחנים שאוליפנט נדרש לעמוד בהם והיא לא ידעה אם יוכל לנהוג כהלכה כשיידרש לכך, אבל לפחות בשלב זה, שבו הנצה אהבתם, רצתה להאמין שבחרה לתת את לבה לאיש הנכון, על אף היותו יהודי, מרוחק מאוד מהנצרות. רגשותיה גברו על כל שיקול אחר.

"אני אוהבת אותך, " חזרה ואמרה, "אבל..."

"אבל מה?" שאל אימבר בקול רך.

"אתה יהודי ואני יודעת שבכתבי הקודש שלכם ועל פי כללי ההתנהגות שאימצתם לעצמכם, אתם מפלים נשים לרעה. לדעתכם, אישה אינה ראויה למלא תפקידים רבים ששמורים רק לגבר. אני חוששת שאתה רואה בי רק כלי שנועד לשרת אותך."

הוא מיהר ללטף את ידה.

"את טועה, אליס," קרא בסערת נפשו, "כמו בכל חברה, גם בקרב היהודים יש כאלה שמתייחסים לנשים כפי שתיארת, אך רבים אחרים דוגלים בשוויון מוחלט בין המינים. אני אוהב אותך ולעולם לא אעשה משהו שיהיה למורת רוחך... אני כל כך רוצה להיות איתך, לשאת אותך לאישה, להקדיש לך את כל חיי..."

הוא קרב אליה. פיו חיפש את פיה ונצמד אליו. ידיו חיבקו את גופה העדין.

"אליס," נסער, "אליס אהובה שלי... תגידי לי שאת רוצה להיות אשתי..."

"כן, נפתלי. אני רוצה."

לרגע קט היא לא הייתה עוד חברה בכת דתית הזויה, עבד להרגלים שקנתה שם. היא הייתה אישה בכל רמ"ח אבריה, בעמקי נשמתה.

"מתי תספרי ללורנס?" שאל.

"בקרוב, נפתלי. בקרוב."

החדר היה שקט וצונן. הרוח רשרשה בין עלי העצים ומבעדם עלה ציוץ אחרון של ציפורים שהתכנסו לשנת הלילה. אליס נענתה לו ברצון, בהתלהבות ובאהבה. היא לפתה את ידיה סביב ראשו ומשכה אותו אל חזה. ידיו פלשו אל תוך חולצתה וחשפו את שדיה. פיו נשק להם בשקיקה.

אליס נאנקה בקול כבוש. היא הניחה לו לאהוב אותה.

"נפש הומיה" מאת רם אורן. הוצאת "קשת". 303 עמ'.