בן-גוריון: בחזרה למנהיגים חסרי פרוטקציות
כמה מהבעיות הכי בוערות בחיינו - כמו ההתחרדות שהחליפה את הרוח התנ"כית החופשית - נולדו בראשית המדינה ומוצגות בספרם המרתק של שמעון פרס והעיתונאי דוד לנדאו שמהווה בעיקר געגוע אותנטי לבן-גוריון האיש, לא המיתוס
העובדה שדווקא נשיא המדינה שמעון פרס, מקורבו של דוד בן-גוריון ואחד מנערי הזהב שלו (לצד משה דיין), מספר לנו על מקים המדינה בספר חדש - היא בוודאי יתרון. הספר "בן-גוריון של פרס" (שנכתב בפועל על ידי דוד לנדאו, לשעבר עורך עיתון "הארץ") אכן כולל הרבה אינפורמציות חיוניות על האיש ועל התקופה. עם זאת, קשה לא לחשוד לפעמים שהאהבה קצת מקלקלת את השורה: כשפרס מספר למשל, כי בן-גוריון - אוטודידקט משכיל ואוהב ספר ששלט בכמה שפות - סיפר לו שקרא את כל 40 הכרכים של כתבי לנין, וקרא 16 פעמים ביוונית עתיקה את "מלחמות הפלופונז" של תוקידידס, אתה שואל את עצמך האם באמת קרא או רק רפרף, והאם באמת 16 ובאמת 40.
אבל פרס בהחלט מדייק ומרתק כשהוא מספר בהרחבה על ההבחנה החותכת שיצר בן גוריון בין אמונה חופשית באלוהים ואהבת התנ"ך מכאן, ובין כיתתיות רבנית תלמודיסטית מכאן. וזה הרי עניין אקטואלי במיוחד בימים אלה, כשגולם החרדיות - שתחילתו באותו פטור מצבא ומעבודה שהעניק בן-גוריון ל-300 תלמידי ישיבה (ולימים התחרט עליו) - קם עלינו.
בן-גוריון, מספר פרס, תיעב את "הסחי והמיאוס שדבקו בחיינו בגלות", והחשיבות העצומה שהוא ראה בשיבה לעברית היתה קשורה, בין השאר, לאפשרות לחזור אל החזון התנ"כי, שכן לפי השקפתו, "מאות שנות חיים בגולה פגעו בערכים היהודיים המקוריים המגולמים בכתבי הנביאים הגדולים...כינונה המחודש של עצמאות לאומית חייב להחזיר את העם היהודי לתקופה שבה נביאיו היו האידיאולוגים שלו".
בשם האב
המדינאי הכי נחשב בעיניו, העיד על עצמו בן-גוריון, הוא ישעיהו הנביא, והמנהיג החברתי הגדול ביותר מבחינתו הוא עמוס הנביא. התלמוד נראה לו נחות בהשוואה לתנ"ך, בין השאר משום שנוצר בגלות והכיל יסוד גלותי. ואכן, בן-גוריון ערך כידוע חוגי תנ"ך בביתו, ייסד את חידון התנ"ך העולמי במתכונתו הבינלאומית המקסימה ("גפן במובן גפן"), ובימיו (עד שנות ה-70 למעשה) תלמידים בבתי הספר היו מחוברים הרבה יותר לתנ"ך, קודם כל מפני שידעו לקרוא בו. כי ידעו אז, לקרוא בעברית מנוקדת.
עוד מעניין לקרוא כאן כי בתפקידו כיו"ר ההסתדרות, שאותה הקים, השתכר בן-גוריון שכר עלוב וחי בסגפנות בחדר שכור בירושלים. לא משהו שמזכיר את שכר הבנקאים והבורסאים או אפילו עובדי הנמלים אצלנו, כשם שהצריף הצנום בשדה בוקר שאליו עבר עם פרישתו, רחוק מלהזכיר את השרירים הנדל"ניים של ראשי הממשלה האחרונים שלנו.
והנה עוד סיפור מאלף בנושא שלא התיישן: ב-1921 נעשה אביו של בן-גוריון, אביגדור, להוט לעלות מפולין לארץ. שנים קודם לכן הוא תמך כספית בבנו ומימן בין השאר את לימודי המשפטים שלו בטורקיה (שאותם סיים בהצטיינות) ועכשיו הוא ביקש שהבן, מנהיג היישוב, ידאג לו לאישור עלייה ולעבודה בישראל. אבל בן-גוריון סירב.
את סירובו הסביר במכתב לאביו כעבור כמה שנים: "מצבי בארץ הוא כזה, שכל מוסד ציבורי פתוח לפני, וברצון ייענה כל אחד לבקשתי להמציא משרה למי שאבקש. ודווקא זהו העיכוב...אני נלחם נגד שיטת הפרוטקציה הנהוגה, ואני איני יכול באופן פיזי כמעט, להשתמש בעצמי בפרוטקציה זו. מה שאני יכול לעשות בשביל אדם זר לגמרי - איני יכול לעשות בשביל אדם קרוב לי". האב, אגב, כעצת בנו, עלה בסופו של דבר בכוחות עצמו ומצא עבודה בעצמו. ויש מי שעוד זוכרים אצלנו את הקיוסק שהיה לאחיו של בן-גוריון בפינת בן-גוריון-נורדאו, נדמה לי.
דוד לנדאו עשה מלאכה משובחת בדרך כלל בכתיבת הספר עם נספחיו המועילים, ושפתו העניינית המאפשרת לאירועים לדבר בעד עצמם (דווקא הקטעים בהם הופך לנדאו ממספר למראיין-מתפלמס, למשל סביב השואה וסביב הבעיה הערבית, לוקים בחולשה מסוימת של אי-חידוש). הטקסט אכן נקרא בעניין גדול כי הדרמות המסופרות בו קרו באמת, וקרו לנו. וגיבור הסיפור הוא הפעם גיבור אמיתי - איש מעשה גאוני, מרחיק ראות, מקורי, נועז.
מברנר ועד צ'רצ'יל
כמעט בכל צמד עמודים שתפתחו כאן תמצאו מגוון של עניינים בוערים הנמשכים אל חיינו היום. למשל בעמ' 38-39: כאן מסופר על ההתקוממות האלימה הראשונה של הערבים ב-1921 (תרפ"א), בעקבות הצהרת בלפור, שבה נרצחו 47 יהודים. אחד מהם היה הסופר הנערץ ברנר, שהומת בביתו בין יפו לתל אביב, לאחר שסירב להתפנות במכונית החילוץ כי לא היה בה מקום לחבריו (קפקא, מסופר כאן בהערת אגב, בחר לקרוא את יצירת המופת הברנרית, "שכול וכישלון", בניסיונו הכושל ללמוד עברית).
בעקבות האלימות הערבית החליט הנציב האנגלי הראשון, הרברט סמואל, זה מהרחוב התל אביבי ליד הים, להשעות את העלייה היהודית לארץ - תגובה בריטית אופיינית להתפרעויות הערביות שתימשך גם בשנות השואה. וצ'רצ'יל, אז עדיין שר המושבות, מפרסם כעבור שנה ספר לבן המתיר עלייה מוגבלת, אבל מפקיע מארץ ישראל את עבר הירדן - שנכלל בגבולותיה על פי החלטות ועידת סן רמו - ומעביר אותו לנסיכות ההאשמית.
ההפכפכות הבריטית והתחושה שהגבולות שהובטחו הם בגדר חולות נודדים עוררו את בן-גוריון להתמקד עוד יותר במה שהיה מומחה בו - בניית הארץ ויישובה, כמסופר במכתב שהוא משגר לאביו החי בפולין. לצורך כך נוסד הבנק האפותיקאי (ובעמוד הבא יסופר על ארגון העובדים שהקים לצורך כך - ההסתדרות).
מכאן שבכל אחד מפרקי הספר מצויים אירועים מרתקים מההיסטוריה המדינית, וכיצד קרו במציאות.
את כל זה ועוד הרבה מספר פרס, תוך הצנעה מסוימת של התרומות המופלאות שהוא עצמו תרם לביטחון המדינה בשנים הקריטיות ההן (ריכוז רכישת הנשק בחו"ל לקראת מלחמת העצמאות; הובלה חלוצית של הקשר עם צרפת שסיפקה לישראל נשק ברגע קריטי, וגם כור אטומי; וכן השגת צוללות ונשק מגרמניה ברגע חשוב אחר). ייאמר לזכותם של פרס ושל כותב הספר לנדאו, שהם נוהגים בצניעות הראויה ביחס לחלקו של פרס בכל זה. הרי בכל זאת, גיבור הספר הוא בן-גוריון ולא פרס. סתם עניין של טעם טוב.
ועדיין בהקשר זה, קשה להימנע מהמחשבה שבסופו של דבר, פרס היה בשיאו כשפעל תחת כנפיו של בן-גוריון. אחר כך, בדרכו המדינית העצמאית, העמדות שלו היו שבלוניות וזהירות בדרך כלל, עם כל נמרצותן. גם מהבחינה הזאת זהו ספר געגוע לבן-גוריון.
"בן-גוריון של שמעון פרס - מפגשים עם דוד לנדאו", הוצאת כתר, 257 עמ'.
