לא מרחמים על ילדי הגן: קנאה בספרי ילדים

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן: במשך מספר שעות לא מבוטל בכל יום הם נהנים-נאבקים בקבוצת השווים להם, שמישהו החליט לקבץ יחד על בסיס גיל בלבד (הייתם בוחרים ככה את החברים שלכם?) ולהנביט אותם בקצב משותף וקבוע. הילדון הממוצע לא יכול בלעדיהם - לחקות, לשחק ולצחוק, אבל גם לא יכול איתם - לריב, לחמוד, להיעלב ולהילחם על מקום.

כתבות נוספות בערוץ ספרי הילדים :

• הסיפור המופלא על הזברה שאיבדה את הפיג'מה
• העפרונות שמאחורי ספרי הילדים
• פנטזיה מאתגרת : שירת הילדים של נורית זרחי
  

לא קל להתחלק. מתוך "זאור הדינוזאור" (איור: קרן מאי מטקלף)

שני ספרי ילדים חדשים בהוצאת הקיבוץ המאוחד עוסקים בקנאה בילד אחר, בין שעל חפץ אטרקטיבי ששייך לו ובין שעל "רכוש" מופשט יותר, כמו כישרון נחשק. ברמה עמוקה יותר, אלו סיפורים שמשקפים גם צורך להשתייך, להיות מקובל ובעל ערך בעיני האחר.

"זאור הדינוזאור" (מאת טליה רחימי, איורים: קרן מאי מטקלף) מביא את סיפור הקנאה הקלאסי, שבו הילד, ובמקרה הזה הילדה מיה, חומדת את הצעצוע החדש והיפה של ילדה אחרת: הדינוזאור של יולי, עד כדי כך שהיא חייבת להפוך אותו לשלה. היא מחביאה את הצעצוע במגירה שלה בגן, אך מגלה כי היא רדופת רגשות אשם כשזאור הדינוזאור מופיע בלילה בדמיונה ועצוב על שהופרד מיולי.

גניבה וקוץ בה

מתחת לרצון של מיה לזכות בדינוזאור המשוכלל ("שתי עיניו האירו כשלחצו לו על הבטן") מסתתר כאמור רובד נוסף. מיה לא מקנאה רק בצעצוע עצמו, שהרי גם לה לא חסרים צעצועים חדשים ("את יכולה לשחק בבובת הכבשה החדשה שסבא קובי קנה לך", אומרת לה אמא), אלא בעובדה שהדינוזאור מעמיד את יולי במוקד תשומת הלב: הילדים מתאספים סביבה כדי להביט בו, רק יחידי סגולה שמקבלים ממנה רשות יכולים לגעת בו והם שואלים אותה שאלות עליו. כשמיה לא מקבלת גם היא רשות ללחוץ על הבטן של זאור, היא נותרת למעשה דחויה ומחוץ לקבוצת המקובלים שסימנה המלכה-לרגע.

"זאור הדינוזאור". קשיים מוכרים מימיי הגן

המלחמה על זאור היא מלחמה גם על תפיסת מקום, וכשנכשל הניסיון של מיה להסיט את תשומת הלב באמצעות בנייה של "דינוזאור מחול, יותר גדול ויותר חזק", או להתגבר על רגש הקנאה כפי שמציעה לה אמה, כל שנותר לה לעשות הוא לגנוב-להעלים אותו.

בפועל, מעשה הגניבה משאיר את יולי במרכז, כיוון שכל הילדים מתגייסים לחיפוש אחר זאור ברחבי הגן. גם בשיעור המוזיקה היא לא מפסיקה לבכות, והאיור המקסים של מטקלף מציב אותה שם בקדמת ההתרחשות בעוד שמיה רוקדת את הריקוד החדש הרחק מאחור.

הפתרון שמציעה רחימי בספר אינו מלמד את הילד להסתפק בחלקו, וייתכן מאוד ששיעור בודהיסטי שכזה אינו אפשרי כלל, אלא מסייע למיה להבין מצד אחד שמקומם של חפצים בחיק בעליהם ("הוא הביט בי ולחש: 'עצוב לי כאן בתוך המגירה"), ומצד שני נותן לה ליהנות ממעשה אצילי שעשתה עבור מלכת הגן, כשמצאה כביכול את ידידה האהוב טמון אי שם בחול, והשיבה את החיוך לפניה.

רחימי כותבת בלשון בהירה ושאינה מתיילדת, ואת החיים בספר מפיחה מטקלף באיוריה הצבעוניים המוסיפים פרטים קטנים ומלאי הומור על מה שנמסר לנו במילים. כשיולי גוררת, למשל, את זאור לפינת הספרים, הם קוראים יחד בספר "על דינוזאורים וחיות אחרות", וכשהיא לוקחת אותו לשולחן הציור הרי זה רק כדי לצייר את דיוקנו הירקרק.

ציור וזעם

הספר השני שמטפל בנושא, "לא הצליח לי" (מאת נעמי בן-גור, איורים: ענת שמעון), מצטיין פחות בביצוע, הן בהיבט הנרטיב המילולי והן בהיבט הוויזואלי. במקרה הנוכחי, הילד נועם מקנא בילדה החדשה בגן, נועה, שמציירת יפה כל כך בעוד שאצלו "הקווים יצאו לי עקומים, הצבעים נמרחו", מה שמעורר בו תחושת כעס נוראי.

"לא הצליח לי". כל ילד רוצה שהציור שלו יהיה הכי-הכי(ציור: ענת שמעון)

גם כאן, הסיפור מורכב יותר מהקנאה הפשוטה בילד אחר - נועם חושש שהילדים האחרים ילעגו לציור שלו ("בטח יצחקו 'קשקוש בלבוש'"), ונועה שרק הגיעה לגן מיד רכשה לה בולטות לעומת כולם כי "הציורים שלה הכי יפים", והוא בכלל היה רוצה שתחזור לגן שלה כדי שלא תאפיל עליו כל כך ותרגיז אותו.

מתוך הספר. הקנאה ופתרונה

אבל מתחת לכל אלה עולה אי-נוחות מסוימת, שמעיבה על סיפור הקנאה ופתרונו, בעיקר בשל הקושי של נועם לשלוט בזעמו: הוא כועס, מקמט את הציורים ורוצה לקרוע גם את הציורים של נועה וזורק את הנייר לרצפה. בבית, כשהוא מנסה שוב לצייר כמוה, הוא מביע אותו תסכול איום ("יצא לי קשקוש, קמטתי את הדף וקרעתי לחתיכות והעפתי הכל על הרצפה"). התגובה שלו אמוציונלית עד כדי כך שגם בבית אין לו תיאבון, הוא מזיז את הכיסא ברעש בארוחת הערב והולך לבד לחדרו. כל אלה מעוררים בקורא (המבוגר כמובן) תחושה כי יש כאן סיפור נוסף שאינו מסופר, ושהתסכולים שנועם פורק פיזית על הדף אינם נובעים רק מקנאה פשוטה.

אבל נועם גיבור הסיפור בוחר בינתיים בפתרון דומה להפליא לזה של מיה,

והוא פשוט מנכס לעצמו את הציור היפה של נועה ותוחב אותו למגירה שלו בגן. במחי שינוי קל באות האחרונה של השם, הציור שלה הופך לציור שלו והמהפך מושלם.

כאן נועה לא מוותרת ללא מאבק, למרות היותה חדשה בקבוצת הילדים, ובן-גור מספקת להם מוצא יפה של שיתוף, המאיר את נקודות החוזקה של האחר: נועה תעניק את הציור היפה לנועם, והוא יוכל לעזור לה להרכיב פאזלים מסובכים ולחוש עצמו מוכשר ומוצלח.

ב"לא הצליח לי" האיורים חשובים שבעתיים, כיוון שצפה בסיפור גם השאלה "מהו ציור יפה?" ולצדה תחושת התסכול המוכרת אכן אצל ילדים הרואים את הוריהם למשל רושמים על הדף צורות מדויקות, צובעים בתוך הקווים וכולי. אך האיורים של ענת שמעון בעצמם אינם אחידים תמיד בסגנון הקו, בצבעוניות ואפילו באפיון הדמויות. דווקא כשעוסקים במושא קנאה כזה, כישרון ציור, היה אולי מקום לשחרר יותר ולחרוג בדרך מקורית מהגבולות המקובלים.

"לא הצליח לי", מאת נעמי בן-גור, איורים: ענת שמעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.