גירושים: לחייב את האבות הגרושים להורותם
לפני 13 שנה עברנו יחד טיפולי פוריות, מתוך רצון להיות הורים משותפים לילדים. התגרשנו ואני מוצאת את עצמי עם אחריות כמעט בלעדית לשני ילדים מבולבלים הנמצאים בקריסה נפשית
לפני שנתיים, לאחר 12 שנות נישואין, טיפולי פוריות ממושכים ושני ילדים מדהימים, החלטנו, בן זוגי ואני, להתגרש. זה היה בליל קיץ חם, לאחר תקופה קשה של מריבות וחוסר הסכמות, תקופה שבה לא יכולנו לגעת ולא יכולנו לדבר ולהתקרב.
עוד בנושא בערוץ יחסים:
איך תשפיע וועדת שניט על החיים שלכם?
דילמה: האם להישאר יחד למען הילדים?
האם הגרושה ביקשה להגר לקנדה עם הילדים
מכל בחינה, לא שווה להפר הסדרי ראייה
עמדנו במטבח ושוחחנו, ופתאום שמעתי את המילים יוצאות מפי: "אני רוצה שתעזוב את הבית". הסתכלתי סביבי ולא הבנתי מי אמר את המילים הללו, מאיפה הן הגיעו. כל כך הרבה פעמים חשבנו על כך, כל כך הרבה פעמים הן רצו לצאת ולא יצאו בשל הפחד מהלא נודע ומהתקווה שאולי נצליח לשנות משהו. אבל לא היה שם אף אחד, רק הוא, אני והמילים האלו שיצאו, ואין יותר דרך להחזירן.
עסקים כרגיל
זה היה אמצע החופש הגדול והבן הקטן היה בדרך לעלות לכיתה א'. החלטנו שניתן לו להתחיל את השנה וכשנראה שהוא מתחיל להתרגל לשגרת הלימודים, נספר לו ולאחיו הגדול. בינתיים המשכנו לישון ביחד, ולשדר "עסקים כרגיל".
התהליך היה מדהים. פתאום היינו שוב קרובים. ניהלנו שיחות לתוך הלילה, שיתפנו, בכינו וחלקנו. אפילו התחבקנו. לא אשכח את התמונה של שנינו יושבים על מחצלת בפארק, צוחקים, מדברים וכותבים יחד את הבסיס להסכם הגירושין. אולי בגלל הקיץ, אולי בגלל הקרבה, הכול נראה מבטיח ויפה.
בן זוגי היה שותף מלא לגידול הילדים. כשהיו בני ארבעה חודשים, חזרתי לעבודה והוא נשאר עם כל ילד עד גיל שנה וגידל אותם באהבה ובמסירות אין קץ. תמיד היינו מגיעים יחד למסיבות כיתה ואסיפות הורים. היינו מבלים יחד את אחר הצהריים: משחקים, רוכבים על אופניים, הולכים לפארק, מטיילים, משתדלים לאכול את ארוחת הערב ביחד, כמשפחה.
כיוון שזו הייתה המציאות שהכרתי, לא חשבתי ולו לרגע, שהגירושין יכולים לשנות את המצב ואת הקשר בין האב לבין הילדים. בשיחות בינינו הסכמנו כי טובת הילדים היא להישאר לגור באזור בו הם גרים כיום, וכך גם נכתב בהסכם הגירושין.
מציאות הגירושין היחידה שהכרנו היא המציאות ה"רגילה" – הילדים בחזקת האם, האבא עוזב את הבית (הבית שייך למשפחתי), משלם מזונות, מקבל הסדרי ראייה ומתחלק בהוצאות הילדים. אז התחלקנו בחובות וברכוש, סיכמנו את סכום המזונות, הסכמנו על חצי-חצי בהוצאות הנוספות, הסדרי ראייה של לילה אחד בשבוע וכל סופ"ש שני מחמישי עד ראשון, ופנינו כל אחד לדרכו.
ואכן, האב שכר דירה קרוב אלינו וניסה לעמוד ב"הסדרי הראייה". באמצע השבוע היו חריקות, אבל סופי השבוע תקתקו כמו שעון. לאחר מספר חודשים האב הודיע לי שהוא עובר לגור בצפון, במרחק של כשעה וחצי נסיעה, וכי מבחינתו ההסכם, אשר אושר ברבנות, אינו תקף יותר כיוון שהתנאים שונו.
אחריות הורית שונה לאב ולאם?
אני מבינה לחלוטין את המניעים למעבר, מקבלת אותם ומפרגנת לו על הצעד שעשה, אך תמוהה בעיני התנהלותו בעקבות המעבר. כאמא התקשיתי לקבל את הראיה החברתית והחוקית המגדירה אחריות הורית שונה לאב ולאם.
המפגשים באמצע השבוע פסקו לחלוטין, ואחריהם החלו לצוץ בעיות עם מפגשי סוף השבוע. לעיתים היה מודיע לילדים רק ברגע האחרון אם אכן ייקח אותם למחרת או לא. הם אף פעם לא ידעו למה להתכונן. לעיתים אף ויתרו לשווא על מסיבות כיתה, הזמנת חברים ללינה, טיולים ועוד. עם זאת, הקשר אותו המשיך האב לקיים לאורך כל התקופה היה קשר טלפוני יומיומי.
מצוקתם של הילדים הלכה וגברה. הם פיתחו בי תלות הולכת וגוברת. אם לא הייתי עונה לטלפון - הם היו נכנסים לחרדות. אם הייתי יוצאת - הם היו מתקשרים כל חמש דקות. היו "נגררים" אחרי מחדר לחדר בבית. ישנים אתי במיטה, ונחרדים בכל פעם שהייתי נשרטת.
במקביל הלכה וגברה המצוקה הכלכלית וגם המצוקה האישית שלי, בשל חוסר היכולת לנהל חיים עצמאיים. עם הזמן הפכנו להיות לנטל כלכלי, פיסי ורגשי על הורי, שתמכו ותומכים בנו ללא גבולות.
לפני 13 שנה עברנו יחד טיפולי פוריות, מתוך רצון להיות הורים משותפים לילדים. התגרשנו, ואני מוצאת את עצמי כהורה עם אחריות כמעט בלעדית לשני ילדים מבולבלים בקריסה נפשית.
תהיתי איך יכול להיות שאין שום חוק שמגן על הילדים, שמחייב את האב לשים את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות, להיות שם בשבילם ולאפשר להם חיים מסודרים. חוק שיחייב אותו להמשיך להתנהל בשיתוף איתי בכל הקשור לגידול, חינוך, דאגה ואחריות לילדים. לא הבנתי מדוע אני זו שצריכה לקיים את ההסכם, לבצע ויתורים אישיים, בעוד שהוא יכול פשוט לקום וללכת. למה החברה מקבלת אבות/הורים שמתנהלים כך כמובן מאליו?
חשוב לי לציין כי אני לא חושבת רעות על האב. הוא אדם טוב. היו לנו המון שנים יפות ויש לנו ילדים משותפים מדהימים. התנהלותו, בעיני, היא תוצר של מערכת שגויה מיסודה. אם המערכת היתה רואה את האב כבעל אחריות הורית שווה, ולא כאורח או מבקר, ואם סכום המזונות היה נקבע כפונקציה של הכנסות ההורים, של צרכי הילד וזמני ההורות, אזי אבות רבים היו רואים עצמם שותפים ולא היו "מתרחקים".
דרוש שינוי מערכתי
חוסר הצדק והבדידות הביאו אותי להיכנס לקבוצות הורים באינטרנט, להתוודע לוועדת שניט ומסקנותיה, ולהבין כי למה שתפסתי בזמנו כ"טובת הילדים", אין אחיזה במציאות. הבנתי שאם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, החיים של כולנו היו שונים לחלוטין. הייתי דורשת ומתעקשת על חלוקה שוויונית ככל הניתן של זמני הורות, והייתי עומדת על סעיף בהסכם שקובע את המרחק הגיאוגרפי המקסימאלי בינינו וכן מה שיקרה במקרה של הפרה.
במהלך הפעילות בקבוצות אלו למדתי קודם כל, שבניגוד למה שהכרתי ובניגוד לדעה הרווחת, יש אבות רבים שמעוניינים לקחת חלק שווה ופעיל בגידול ילדיהם גם לאחר הגירושין.
אבל גם למדתי שאני לא היחידה, ויש עוד עשרות נשים וילדים שנמצאים במצוקה דומה לשלי, וגם גדולה ממנה. למדתי שהמצוקה גורפת וחוצה גבולות של מגדר, ומתוך כך, הרושם הוא שהמערכת היא שכושלת בתפקידה.
אני מכירה, מעריכה ומוקירה את חשיבותו של אבי ילדי בחייהם, ואת חשיבותו של כל אב והורה בחיי ילדיו בכלל. מקומו בחיי ילדינו אינו מהווה איום על מקומי כאמם, נהפוך הוא - הוא אמור לאפשר לי לנהל חיים עצמאיים ולהוסיף לי שעות להרחבת יכולת ההשתכרות שלי על מנת שאוכל להתקיים בזכות עצמי.
לא עובר יום שאיני תוהה כיצד אפשר לשנות את המצב ואיך אוכל להגיע לכמה שיותר אנשים הנמצאים בתחילת התהליך, כדי לסייע להם לשים באמת ובתמים את טובת הילדים בראש מעייניהם.
לכל העדכונים, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק
הכותבת פעילה בעמותת הורות משותפת = טובת הילד
לפנייה לכתב/ת 
