נימוס ברשת: חייבים לשתף תמונות של חתולים פצועים?
איך מגיבים לקבצני הפייסבוק שמבקשים שתעשו שייר לתמונות העצובות שלהם? האם מותר לשלוח מייל לחבר שלא עונה בטלפון ולמה להתכתב עם גבר זר בשתיים בלילה זה פויה?
פייסבוק מכתיב כללי נימוס חדשים, וואטסאפ הפך לסמס שמדווח מתי אנחנו זמינים ואנשים עדיין כותבים באותיות גדולות באנגלית במייל ולא מבינים שהם צועקים. במדור שלפניכם ננסה לעזור לכם בסוגיות נימוס והתנהגות שעולות אצלכם בעקבות שימוש באינטרנט ובכלל בטכנולוגיה. יש לכם שאלה או דילמה? רוצים להציע תשובה חלופית לסוגיה שעולה? שלחו לנו מייל וננסה לעזור.
שער הרחמים
ויטה יקרה,
לפני שבוע קיבלתי בתיבת ההודעות בפייסבוק הודעה ממישהו שאיני מכיר. להודעה צורפה תמונה של בחור שוכב במיטת בית חולים ונכתב כך, "היי, אינך מכיר אני. אני מנסה לעזור לחבר שלי שחלה בסרטן לגייס כסף לניתוח בחו"ל, אשמח אם תשתף את התמונה". מצד אחד, נורא רציתי לעזור ולשתף את התמונה, מצד שני – הרגשתי שאם אשתף זה רק כי אני רוצה שיחשבו עלי שאני בן אדם מדהים, בעוד שאין לי כוונה אמתית לתרום כסף. האם לדעתך הייתי צריך לשתף בכל זאת? מה עלי לעשות בפעם הבאה שאתקל בסיטואציה דומה?
נדב זכאי
נדב, הבעיה האמיתית שלך היא מודעות יתר. אם היית בן תמותה רגיל, היית פשוט משתף בתמונה ואפילו מוסיף כמה מילים אמפתיות על החיים, המוות, הגורל ועל ערבות הדדית. שירת פייסבוק בנלית שהיתה מציבה אותך במרכז, כשחולה הסרטן משמש לך כאקססורי. השאלה שאתה מעלה היא כמובן מורכבת, היא מייצגת מאבק בין ערכים של אותנטיות אישית לבין מוסר העליון. הרי ברור שאם אינך מתכוון לתרום מכספך, כיצד אתה יכול להטיף לאחרים לנהוג אחרת?
והנה סוגיה מעניינת. לאחר שתשתף את התמונה, ותסביר לחברייך בפייסבוק מדוע גם הם צריכים להפיץ אותה, רוב הסיכויים שגם יעשו זאת – אך לא בטוח שהיד תשלח לארנק. לייקים מעוררים נפלאות, אך לצערנו הרב הם עדין לא מרפאים מחלות.
יהיה מי שיטען שככל שגולשים רבים יותר יפיצו את המידע, כך גדל הסיכוי שהאדם שצריך עזרה יקבל אותה. הרי מתוך אלף גולשים שרק ישתפו, יקום פילנתרופ גואל אחד שיציל את היום. אך אותו מושיע יודע גם לבדו למצוא את המקרים בהם הוא רוצה להיות מעורב. "ומה עם הכלבים שמחפשים בית? אוגרים שמחפשים מי ילקק אותם?" אתה בטח שואל. ובכן, מי שמעוניין להציל בעל חיים מוכה גורל, מוזמן להגיע לצער בעלי חיים, תנו לחיות לחיות או כל עמותה שעוסקת בנושא. מי שבאמת רוצה לאמץ חייה בסכנת הרדמה לא יחכה לתמונה בפייסבוק.
פייסבוק היא לא מכונת צדקה. הגולשים אינם קהילת האחיות הרחמניות. ואם להיות פחות עדינים – רובנו חרא של אנשים. אנחנו יודעים את זה, ולכן כשמגיעה הזדמנות לשפר את תדמיתנו בעיני עצמנו, אנחנו קופצים עליה. אנו צריכים להשלים עם העובדה שהעולם מלא סבל, ולעולם לא נוכל להרגיש חמלה כלפי כולם. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשאוף להשתנות, אבל לא הלייק או השייר הם שיהפכו את האישיות שלנו מדלעת לסינדרלה.
בשורה התחתונה, נדב, אם פרט לשיתוף ברשת אינך מעוניין לנקוף אצבע כדי לשנות את מצבו של חולה, של כלב עזוב או חייל בודד – אל תשתף. צרות של אחרים לא אמורים להיות הפרוזאק של המצפון שלך.
תנו לחיות בשקט
שלום ויטה, ותודה לך על מדורך הנהדר!
יש לי בעיה חמורה עם חברים, שלא תמיד עונים גם כשאני ממש-ממש-ממש צריכה לדבר איתם. לפעמים כשהם לא עונים בטלפון, אני שולחת סמס, ואם גם אז הם לא עונים אני שולחת מייל, הודעה בפייסבוק ודיאם בטוויטר. חלקם אמרו לי לאחרונה שזה קצת מציק. אני חושבת שאני רק מביעה חיבה. שאלתי היא כדלקמן: מה מספר כלי התקשורת המקסימלי שמותר לי ליצור בהם קשר לפני שמותר להם לקרוא לי "נודניקית"?
נילי ג'וס
נילי, נונדיקיות, ממש כמו כישרון משחק או חוש הומור, זה משהו שאו שנולדים איתו או שלא. ואת יקירתי, נודניקית מיום היוולדך. את חייבת להיפטר מהתפישה שזה שחבריך זמינים עבורך במגוון מדיומים אומר שהם חייבים לענות לך. בעולם הדיגיטלי, העובדה שהאפשרויות קיימות לא אומרת שאנו חייבים לממש את כולן, את חייבת להרפות - זה יכאב פחות.
רובנו מחוברים לניידים החכמים שלנו כל היום לכן הסיכוי שחבריך לא ראו שהתקשרת, בטווח של חצי שעה, מזערי. "הטלפון היה על שקט", "הייתי בישיבה", "לא ראית שהתקשרת" – כל התירוצים האלו שהם מספרים לך יכולים להיות נכונים, פרט לעבודה שהם לא. הם מסננים אותך נילי, ויש להם את הזכות המלאה לעשות זאת. זמינות היתר של חבריך הוציאה אותם מדעתם, והם רק מחפשים רגע של שקט. שקט ממך.
אם התקשרת לחבר ולא זכית למענה, מותר לך לסמס כדי להסביר למה חשוב לך לדבר, אך גם לאחר מכן - מותר לו לסנן אותך. בואי ניקח מצב קיצוני, נניח נפלת לבור וכל מה שיש לך זה חטיף אנרגיה ושני פסים בסוללה. את מתקשרת לאחד מחבריך והוא לא עונה. "אני חייבת את העזרה שלך", את מסמסת. "נפלתי לבור – אתה חייב לבוא להציל אותי". אם חברך לא עונה עלייך להפסיק להציק לו ופשוט למות. רק כך תימנעי מעצמך להפוך לספאמרית, וחברייך לא יטנפו מעל קברך.
נילי, כפי שראית, עניתי לך בהרחבה. לכן אני מבקשת, תפסיקי להתקשר אלי בלילות. את מפריעה לי לצפות בדוד ויצטום.
ארבע לפנות בוקר לא נרדמת
ויטה שלום,
אני כותבת לך את המכתב הזה בשעת לילה מאוחרת. בן זוגי ישן כבר מזמן, נחירותיו מרטיטות את השמיכה המסתירה את אפו, ואני בסלון. יד אחת אוחזת בסיגריה, עם השניה אני מקלידה. או שאולי זה המצפון שלי שמקליד. לאחרונה אני מעבירה את לילותי בצ'אט עם ידיד זר. לא קורה בינינו כלום ואני אפילו לא נמשכת אליו. ובכל זאת, אני לא מרגישה עם זה בסדר. חבר שלי לא יודע על זה ואני לא מספרת לו רק כי באמת אין מה לספר. האם אני טועה?
שיר לירי.
לירי שלום, אם את מרגישה שאת עושה משהו לא בסדר, רוב הסיכויים שאת עושה משהו לא בסדר. לעזאזל אישה, תקראי את מה שאת בעצמך כותבת. יושבת בלילה ומתכתבת עם בחורים בהתכתבויות עם גבר זר במקום לחבק את בן זוגך במיטה? זה אומר רק דבר אחד: אין שום דבר טוב בטלוויזיה.
בכל יום אנו לומדים שהחיים המקוונים הם המשך של החיים האמיתיים, ולשעה יש משמעות. בדיוק כמו שלא היית יוצאת עם זר אפלטוני לבר באמצע הלילה, אין סיבה שתעשי זאת ברשת.
נסי לברר עם עצמך מדוע את עושה זאת, האם הוא מעניק לך משהו שחסר לך בזוגיות? האם הוא מתמהמה להעניק לך טבעת? איך היית מרגישה אם היית מגלה שבן זוגך מתכתב עם מישהי ומסתיר זאת ממך (לא, אל תחדרי לו לפייסבוק)? אין שום דבר רע בקצת פלרטוט, לא בחיים האמיתיים ולא ברשת, אך חשוב שתהי כנה עם עצמך, זה גם עשוי להרגיע את המצפון.
