"עבודה ערבית": מכה קטנה בכנף

בפרק הראשון של העונה אמג'ד עליאן (נורמן עיסא, שהדמות שלו צריכה לנשק לו את הידיים והרגליים על המשחק שהוא נותן לה) נסער שוב מגילויי הגזענות היהודיים ומחליט שהוא הולך לעשות שינוי. ממש כמו סער סקלי לפניו, הוא מבין שהיום, מה לעשות, כשרוצים להגיד משהו צריך להגיד אותו איפה שכולם נמצאים. הוא מחליט לחפש את המטבע שלו מתחת לפנס – פנס הזרקורים של "האח הגדול". עליאן אכן נכנס לבית ומצליח להגשים חלום ישן – להפוך, לפחות לשבוע, לדניאל אפשטיין שנולד בקיבוץ נהלל. ממש לא כמו סער סקלי לפניו, הוא מצליח להגיד משהו גם בלי לעצבן את המערכת.

תיעוב עצמי מהול בסלחנות

עליאן הוא דמות מעולה, שמחזיקה את כל הסדרה, כדי שזו תוכל להקיא את מה שבוער בה בלי להפוך לנודניקית. והיא טובה כל כך, כי הכותב שלה מכיר אותה טוב כל כך. אם סייד קשוע לא היה סוג של אמג'ד עליאן, הוא לא היה מצליח להציל את הדמות מכל הבורות הקטנים שאורבים לה בדרך. רק ההיכרות עם האנושיות העסיסית של עליאן מאפשרת לקשוע לתאר אותו בדייקנות כזאת, בתיעוב עצמי מהול בסלחנות. עליאן אולי מגוחך בניסיון שלו להתקבל על ידי העם שהוא חי בו, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו.

יהלומים קטנים של הומור

גם שאר החלקים בסדרה משובצים ביהלומים קטנים של הומור ואירוניה שאי אפשר שלא להתפעל מהם – עובר שמפסיק את צירי הלידה בכל פעם שהוא נתקל בגילויי גזענות, או העובדה שבימינו הטייטל "סלב" מנצח בשוק ההון התדמיתי את הטייטל "ערבי", מעלה את ערך הנדל"ן שלכם ומסדר לכם משרות.

כשחושבים על זה לרגע, "עבודה ערבית" עושה משהו שהוא לחלוטין לא מובן מאליו: קומדיה – לא תוכנית סאטירה מעוררת רגשות אשם, לא דרמה קורעת לב, קומדיית מצבים מצחיקה ממש – שכולה סובבת סביב חיטוט בפצע שרובנו היינו מעדיפים לשכוח. וכן, אני מדברת עליכם, היחסים בין היהודים הישראלים לערביי ישראל. זה כמו שמישהו יעשה סיטקום על האיום האיראני. ישר עושה חשק לחבק את השלט ולעבור ל"אח הגדול".

אלא שהפעם גם לווילה בנווה אילן אי אפשר לברוח. "עבודה ערבית" הפכה את ה"האח הגדול" מאסקפיזם לבעיטה, או יותר נכון מכה קטנה אבל מורגשת בכנף, כי אלה כלי העבודה שלה. על הדרך היא הוסיפה לארון הפרסים היהודי שלה גם את פרס "הקידום העצמי המוצלח ביותר של ערוץ הבית". מישהו בכלל זוכר את הקשיים שנתקלה בהם "עבודה ערבית" בתחילת דרכה? אפילו "קשת" כבר הבינה עם מי יש לה עסק והזמינה עונה רביעית, ולנו לא נשאר אלא לעשות מקום על הספה, ולתת למציאות לעשות לנו ריאליטי צ'ק.