"הנהר": האח הגדול בהישרדות על טבעית
סדרת האימה "הנהר" מבית היוצר של אורן פאלי לא ממש מבהילה. במקום להפחיד אותנו היא מעודדת ביקורת על הפורנוגרפיה הרגשית בסדרות הריאליטי שכולנו מכורים להן
למרות שעל פניו, "הנהר", סדרת המתח החדשה של הישראלי היורד אורן פאלי, אמורה להיות סדרה מהנה שמצטרפת לנישת האימה-לייט של המסך הקטן - דקות הצפייה הראשונות בה עוררו תחושות לא נוחות.
אחרי סרטי "פעילות על טבעית" שהפכו את פאלי לעשיר ומוכר, ואת ז'אנר האימה לבליל מייגע וממוחזר של סרטי "קרה משהו רע למישהו ומצאנו את הקלטות שלו, תראו, המצלמה רועדת", ניסיונו להחדיר את השטיק הזה גם לטלוויזיה לא מתקבל ממש בברכה.
צפו: הפרומו של רשת NBC לסדרה "The River"
העלילה הבסיסית מספרת על טס (לזלי הופ) ובנה לינקולן (ג'ו אנדרסון) בן ה-20 וקצת, שיוצאים למסע בנהר האמזונס, כדי לחפש אות חיים מאבי המשפחה (ברוס גרינווד), חוקר טבע טלוויזיוני אה-לה דיוויד אטינבורו, שנעלם במעלה הנהר לפני חצי שנה.
הם יוצאים בצוות שכולל משום מה גם את בתו בת העשרה של קפטן האונייה המקומי, בת של צלם שנעדר יחד עם החוקר, מאבטח שרירי, והפלא ופלא גם צוות צילום והפקה שמסייע למשפחה תמורת תיעוד המסע ושידורו. אלא מה. תודה לאל שהפעם מדובר בדמויות המגלמות צוות מקצועי, שכן זה זה מונע מהמצלמות לרעוד כנהוג בסרטי הז'אנר שנטחנו כבר עד דק.
היות וספינת המסע מאובזרת על-ידי שלל מצלמות שממוקמות בכל פינה ואפילו חדר עריכה, היא הופכת למעין "בית האח הגדול" צף וזה נותן תירוץ לצלמים והבמאי (פול בלאקת'ורן) לחגוג ולעשות זום אין על כל ריב קטן בין האם לבן.
מטריד יותר ממפחיד
האמא והבן שלה מתועדים מהרגע שזו הראשונה מבקשת מלינקולן להצטרף אליה למסע החיפושים. ומאותו הרגע, אנחנו לא מקבלים שניה אחת נקיה ממצלמות, גם לא כשמשהו אפל ומרושע מתחיל לעשות שמות בכל מי שנמצא על הספינה. הצוות שם ממשיך לצלם כאילו כלום.
לגיבורי הסדרה אין חיים פרטיים מחוץ לעדשות המצלמות המתעדות. כמו מקרה קיצוני ומסויט של משתתפי "הישרדות" שלא יורדים מהאי לעולם, טס ולינקולן מבלים שני עשורים בתיעוד מתמיד, והסדרה מציגה לנו אותם במסע ערוך היטב, אך גם משוחק באופן לא טבעי. גם כשהם מטיחים זה בזו האשמות שאמורות להיות כנות, או מתפייסים, הם תמיד יודעים שהם מצולמים, עד כדי נעיצת מבטים רבי משמעות בזווית הנכונה.
ב"הנהר" (שמשודרת בימי חמישי, 22:45 ב-yes HD) כל תפנית רגשית מתוזמנת מכמה זוויות צילום וכל סצינה שבה מישהו נפצע או נהרג - ערוכה בקפדנות. הסדרה לא מוגשת לצופים ביד רועדת של מתעד הרוצה לחלוק חוויה איומה, אלא על-ידי מישהו שצפה בחומר ה"אמיתי" בהנאה סדיסטית ודאג שנראה איברים מטולטלים בצילום איכותי.
נכון, יש כאן גם סיפור שאמור להיות מותח. עלילה שכוללת כוחות על טבעיים,
יישות מפחידה, סודות משפחתיים ודמות אב שמתגלה כטיפוס מורכב בהרבה מהחוקר החייכן שהוצג לנו בהתחלה.
אבל העלילה עצמה לא מקורית ולא מבהילה באמת. מה שכן מעניין וחדשני ב"הנהר" הוא דווקא הביקורת ואולי אף הלעג על הז'אנר התיעודי. לא בטוח שהיוצרים באמת התכוונו לעשות זאת. אפשר אפילו להעלות על הדעת שזה קרה להם לגמרי במקרה. אבל העיסוק בנושא הזה מביא את הצופה למסקנה שאין שום דבר טבעי בתיעוד אובססיבי. לא טבעי ולא על טבעי.
