"בני אדם מורכבים יותר מהשמות שלהם"
בקומדיה "שמות של אהבה", שרה פורסטייה מסתובבת עירומה ברחובות פריז, ושוכבת עם יריבים פוליטיים כדי להעביר אותם מחנה. היא מסומנת ככוכבת הבאה של צרפת, אך מעדיפה להימנע מתיוגים: "זה מגוחך בעולם שמשתנה כל הזמן". ראיון
"זו היתה הפתעה שאפילו לא חלמתי עליה", אומרת פורסטייה על הזכייה באוסקר הצרפתי, "אני בסך הכל בת 25 וזה די נורמלי שכל העניין הפתיע אותי. לזכות בסזאר ועוד כשמולי התמודדו ענקיות כמו דנב, קריסטין סקוט תומאס ואיזבל קארה, מי היה מדמיין?".
מלבד הפרס לשחקנית הראשית, "שמות של אנשים", שרשם 800 אלף צופים בצרפת, גרף גם את פרס התסריט, העוסק בנוירוזות לאומיות, בגזענות מובנית ובחשיבות המופרזת שנוטים לייחס לשמותיהם של אנשים.
"יש לנו משום מה צורך אובססיבי לתייג, לסדר במגרות ולהגדיר את מה שאנחנו רואים סביבנו, אולי כדי להבין את העולם שבו אנחנו חיים טוב יותר", אומרת פורסטייה בראיון ל-ynet, "שאלת הזהות הלאומית הפכה בשנים האחרונות לנוירוזה בצרפת. כל הזמן מתעסקים בשאלות מי אנחנו? ומה זה אומר להיות צרפתי? הסרט מדבר על צרפת אבל נוגע בנושא שמעסיק את האנושות כולה. אנחנו מאפשרים לאנשים לצחוק על נושאים מורכבים ומשמעותיים".
לא דופקים חשבון
סרטו של לקלרק, ממש כמו הגיבורה האקסצנטרית שיצר, לא עוצר באדום. השואה, מלחמת אלג'יר, סקס ויחסים מורכבים בין הורים לילדים הם רק חלק מהפצעים הפתוחים ונושאי הטאבו שהסרט עוסק בהם בהומור. "מישל כתב דמויות לא טיפוסיות במצבים לא רגילים", אומרת פורסטייה ומרחיבה על הדמות שהיא מגלמת - באיה בן-מחמוד, צעירה ממוצא אלג'יראי שמבקשת לגשר בין פערים פוליטיים דרך המיטה:
"היא יוצאת דופן, חד פעמית, אחרת. אי אפשר להשוות אותה לאף אחד והיא לא מייצגת שום דבר. היא בו זמנית נטולת עכבות, חסרת גבולות וחופשייה שזה מה שכולנו היינו רוצים להיות. מצד שני, יש לה חולשות, היא חסרת נימוסים ומגושמת ויש לה פה גדול. זו דמות מאד אנושית אבל יש בה משהו שהוא קצת יותר מבנאדם רגיל".
לקלרק, כתב את התסריט במשותף עם רעייתו, באיה, שנושאת כאמור את שם הגיבורה, וכמותה גם היא בת למהגרים מאלג'יר. "הסרט יוצא מתוך הסיפור הפרטי שלהם אבל כמו בקריקטורה", אומרת פורסטייה ומדגישה, "זה אולי מה שמשך אותי כל כך לתסריט. כשקראתי אותו לראשונה זה נראה לי מוגזם אבל זו קומדיה והיא מציגה את הגיחוך שיש ברצינות הזו שבה אנחנו נוגעים או מפחדים לגעת בנושאים משמעותיים. ההגזמה הזו והנועזות שקיימת בתסריט היא בדיוק מה שהופך את הסרט לשונה וייחודי".
קומדיות פוליטיות, שנראות פחות ופחות על המסך בצרפת, הן לדבריה המומחיות של לקלרק. רק לאחרונה סיימה את צילומי סרטו החדש - גם הוא קומדיה, שבמרכזה קבוצת אנרכיסטים שמאלנים שמבקשים להקים רשת טלוויזיה עצמאית שתלחם ברשתות הקיימות ובראשן TF1, רשת הטלוויזיה הלאומית של צרפת.
"מדובר בחבורת שלומיאלים, לא ממש מוכשרים ועם שתי ידיים שמאליות. גם שם יש לא מעט הומור עצמי על קבוצות השמאל בצרפת", אומרת פורסטייה ומדגישה: "מישל הוא איש צנוע, אחד הבמאי הכי נטולי אגו שיצא לי לעבוד איתם והוא באמת לא לוקח את עצמו ברצינות. עד היום לא הצלחתי למצוא בתסריטים שלו ולו סצנה אחת שנגועה בפאתוס. הוא נקי מזה".
בצרפת השוו לא פעם בין שפתו הקולנועית של לקלרק לבין זו של הבמאי האמריקני, וודי אלן. "מישל מעריץ גדול של וודי אלן ואני חושבת שיש לא מעט דמיון בין הסרטים של שניהם", אומרת פורסטייה, "שניהם מציגים נוירוזות של דמויות ספציפיות שמייצגות משהו רחב יותר".
בישראל עדיין מתעסקים בשאלה מיהו יהודי, כך שאולי זו בכלל נוירוזה כללית?
"זהו בדיוק, אני חושבת שיש בזה משהו אוניברסלי שמעסיק את האנושות כולה. הסרט מדבר בין היתר על מהגרים, בין אם יהודים שהתיישבו בצרפת או מהגרים ממדינות צפון אפריקה. לאורך כל ההיסטוריה אנשים נעו ממקום למקום כיחידים או כקבוצות, וזה תמיד העלה את השאלה מי אנחנו ולאיזו קבוצה אנחנו שייכים. זה קצת מגוחך להיאחז בהגדרות הקשיחות האלה בעולם שמשתנה כל הזמן".
מי אני ומה שמי?
בישראל החליטו המפיצים לשנות את שמו המקורי של הסרט "שמם של אנשים" ("Le Nom des Gens"), למורת רוחה של השחקנית. "זה פספוס בעיניי. שם הסרט מבטא במדויק את כל מה שרצינו לומר", היא קובעת.
"הנקודה המרכזית היא ששם הוא לא זהות ואי אפשר להגדיר ולסכם בכמה אותיות, במילה אחת, חיים שלמים של הבן אדם שעומד מולנו. אנחנו הרבה יותר מורכבים מזה וכותרות כמו שם הם רק מסגרת שמצמצמת אותנו. לדמות שאני מגלמת בסרט קוראים באיה, ולמרות שהיא חצי ערביה, היא לא נראית כזו. גם השם שלה מבלבל כי הוא נשמע בכלל ברזילאי. זה יוצר בלבול זהויות עמוק אצל הדמות".
גם השם שלך מבלבל. מצד אחד שרה שנשמע יהודי כשר ומנגד פורסטייה שנשמע צרפתי טהור.
"אני אוהבת את הבלבול הזה. זה קצת כמו שמו של הבמאי מישל לקלרק, שנשמע לחלוטין לא יהודי, ובכל זאת המקורות שלו שם".
מורכבותה של הדמות היא בדיוק מה שמשך את פורסטייה לתפקיד. "זה רחוק מאד מכל מה שראינו עד היום", היא אומרת, "בקולנוע הצרפתי ילדי מהגרים בדרך כלל מוצגים כקורבנות של גזענות. בסרט שלנו נקודת המבט חדשה, מקורית, שונה מהמקובל. זה מוסיף רעננות לתמה שחוקה שנוכחת כל הזמן בכותרות העיתונים והופכת בשל כך למרות חשיבותה לבנאלית".
אז בעצם מה שאתם אומרים זה: "תפסיקו לתייג"?
"כן. להכניס בני אדם למגירות או לתייג אותם זה הבסיס לגזענות. הסיבה שבאיה לא חוותה גזענות בגוף ראשון היא רק כיוון שהיא אינה נראית ערבייה ולא מתוייגת ככזו. אנחנו מכירים את זה ביומיום. אני זוכרת מקרה שהלכתי ברחוב עם חברים ובגלל שהם נראו ערבים, ביקשו מהם תעודות זהות. סביר להניח שלי זה לא היה קורה כי אני נראית 'צרפתיה' למהדרין. זו בעיה נוכחת".
אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא, שבדרך לא דרך הצליח הבמאי לגייס להפקה בתפקיד עצמו ליונל ז'וספן, ראש ממשלת צרפת לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית, שפרש לפני כעשור מהחיים הפוליטיים. "לא האמנתי שזה יקרה", מודה פורסטייה, "חשבתי שאני הוזה. אחרי הכל מדובר בראש ממשלה לשעבר ואנשים פוליטיים לוקחים את עצמם די ברצינות.
"גם הדימוי הציבורי של ז'וספן הוא של איש שקול ורציני, אבל האמת היא שגיליתי אדם שונה לחלוטין על סט הצילומים. הוא הרבה פחות נוקשה ממה שניתן לחשוב. הוא די קוּל. אני משערת שכשאתה לא נושא תפקיד רשמי, אתה יכול להרשות לעצמך להיות יותר משוחרר. היה נחמד לגלות את האדם שמאחורי הדימוי".
עם או בלי בגדים
באחת הסצנות המרכזיות פורסטייה מטיילת ברחובות פריז בערום מלא. הסצנה, שנשלפה מהתסריט בעקבות דרישה של שחקנית אחרת שהיתה מיועדת לגלם את התפקיד הראשי, הוחזרה על פי דרישתה של פורסטייה. "זה נכון שסצנת העירום לא היתה בתסריט שהוגש לי", היא מספרת.
"כשמישל בחר בי הוא ביקש שאקרא את הסצנה ושאומר מה דעתי. חשבתי שזו סצנת מפתח שחייבת להיות בפנים כי היא מדברת את התת מודע של הדמות ומספרת משהו נוסף על מערכת היחסים שיש לה עם הגוף שלה. בסצנה הזו מבינים שהשימוש שלה בגוף ובמיניות ככלי לקידום אידיאולוגיות פוליטיות נובע מטראומה לא פתורה שהיא עדיין לא ממש התמודדה איתה".
הדמות שלך מאמינה שהדרך היחידה לשנות אידיאולוגיה של יריבים פוליטיים היא באמצעות סקס. היתכן שמצאתם את התשובה למלחמות במזרח התיכון?
"הלוואי. אינשאללה".
אם מדברים על המזרח התיכון ועל דעות קדומות ודימויים. צילמת בישראל את הסדרה "לחיות מחדש" של חיים בוזגלו. הביקור בארץ שינה משהו בדימוי שהיה לך על ישראל?
"ברור. מי שמעולם לא ביקר בישראל, מכיר רק את הדימוי התקשרותי שלה שמציג מדינה במלחמה ויומיום מתוח. כשמגיעים לישראל, התמונה שונה לחלוטין. גיליתי אנשים שאוהבים את החיים, יוצאים ומבלים. זה רחוק מאד מהדימוי המורבידי שנחשפתי אליו קודם. צריך לגשר על הפער בין הדימוי למציאות".
מדברים על המשך שיתוף פעולה בינך לבין בוזגלו גם בפרויקט הקולנוע הבא שלו.
"זה עדיין לא סגור. עוד לא קראתי את התסריט אבל אני מאד אוהבת את חיים והעבודה איתו היתה נהדרת. הוא במאי שאוהב שחקנים וזה תמיד נעים".
