רוץ בן "סוסית": לאה איני משעשעת
לאה איני היא אשפית של תעתועי זהות. בספרה החדש "סוסית", חיפוש הזהות והקבלה העצמית של הגיבורה הם טענות קיומיות אשר קשורות למטען האוטוביוגרפי-משפחתי, כמו גם לחברתי והמדיני-פוליטי שהיא סוחבת עמה. ביקורת
בעקבות הצלחת הרומן "ורד הלבנון", שראה אור לפני כשנתיים, נדמה כי נאמר כבר הכול על לאה איני. סופרת וירטואוזית וייחודית, שאינה הולכת בתלם ומציגה אלטרנטיבה ספרותית אמיתית. כתיבה שחולשת על פני מגוון של סגנונות, חפירה מעמיקה בנפש האדם, כמו גם בדימוי של מדינת ישראל וההיסטוריה הפוליטית-חברתית שלה; כל אלו, בשילוב רגישות יוצאת דופן, הקנו לה מעמד של כבוד והערכה רבה, לצד עניין של הביקורת והאקדמיה. ואכן, איני היא סופרת מוכשרת מאוד, אפילו אמיצה לפרקים, שעיקר העניין בכתיבתה, לדעתי, הוא אלמנט התעתוע שהיא משתמשת בו, הן בהקשר האוטוביוגרפי הן בהקשרים רחבים יותר.
גם ב"סוסית", ספרה החדש והמפתיע, איני משחקת בקוראיה ומתעתעת בהם לא פעם. ב"סוסית" מתוארות קורותיה של אלכסנדרה-סאשה זית, המכנה עצמה סוסית בשל הדמיון החיצוני לסוסה - אשר בהמשך
יתברר כמרכיב מהותי בשושלת המשפחתית שלה, הכוללת שילובים של סוסים ובני אדם. סאשה חוזרת לישראל מגלות באל-פאסו, טקסט, שם עבדה בנגרייה של ג'ו מקנאמרה החריף, לצד שלל טיפוסים צבעוניים. סיבת חזרתה טריוויאלית למדי: סבתה האהובה נפטרה והורישה לה נחלה במושב בשפלה.
סאשה קיוותה כי השיבה לישראל תביא עמה נחת ומרגוע, אך אין טעות גדולה מזו, שכן ברגע שהיא דורכת באדמת היישוב נחשפים סודות משפחתיים הרי גורל, מתקיימים מפגשים סוריאליסטיים עם שכנים שונים ומשונים והיא אף מתחילה לנהל רומן בלתי צפוי. הסיפור נע בין זמן הווה בישראל לזיכרונות מהשהות בטקסס, ושניהם רוויים באבסורד, שיגיונות ותובנות חכמות.
מסע אל העצמי
לא אתפלא אם בכל הרשימות על הספר תצוטט פתיחתו, שיש בה די כדי להבין את הסגנון והערכים הגלומים בטקסט: "אני סוסית. יש לומר את זה כבר בהתחלה. אמנם, זהו פרט לא מאוד חשוב בחיי; לא אחרי שלמדתי לקבל את עצמי כפי שאני". לאה איני היא אשפית של תעתועי זהות, כפי שניכר במיוחד ברומן "ורד הלבנון", שם זהות הגיבורה - ורד או איני עצמה -משתנה ואינה ברורה לחלוטין. בספרה החדש, איני שבה לאפיין באופן חד משמעי את הגיבורה על פי הדברים שהיא אומרת על עצמה, אך באותה נשימה, כפי שעולה מהפתיחה, היא מציינת כי אין הדבר חשוב כלל, משום שלמדה לקבל את עצמה.
מצד אחד, לפנינו אפיון ישיר מובהק, ומצד שני - ערעור בסיסי על חשיבות הדברים הנאמרים, ועל ההגדרות של הזהות העצמית. מה שיכול היה להיתפס כקלישאה ברוח ספרי הניו-אייג' של קבלה עצמית, הופך לאורך הספר לטענה קיומית של ממש - "לקבל את עצמי כפי שאני" אינו מתייחס רק לסוסיוּת של הגיבורה, אלא למטען האוטוביוגרפי-משפחתי, כמו גם לחברתי והמדיני-פוליטי שהיא סוחבת עמה.
הצורך להגדיר את הזהות נמצא בלב-לבה של היצירה, והגיבורה עוברת תהפוכות הדומות להימצאות בקרנבל - זאת בשל הסגנון הפארודי, משחקי השפה והאירועים החריגים. סאשה נאחזת במרכיבים הסוסיים במשפחתה, אינה מתנערת מהדומוּת לבעל-החיים ויחד עם זאת, מוצאת עצמה נאבקת בהגדרות של נשיות, עצמאות וישראליות, הצוברות משמעות חדשה נוכח העיצוב הפרוע של העלילה והחריגות מהריאליה אל עבר המופרך, המשוגע והמיתולוגי גם יחד.
הדבר ניכר בדיאלוג הבלתי פוסק עם תודעתה; דיאלוג שבולט בו הפער בין התפיסה של הגיבורה את עצמה לבין האופן בו היא נתפסת על ידי החברה. הן בטקסט הן בישראל - סאשה היא עוף מוזר, והטיפוסים מסביבה מאירים אותה באור אחר, כך שאנו מתקשים לנסח זהות מוגדרת וחד-משמעית של דמותה. כאשר היא מתאהבת, נתקלת בקשיים, מנהלת שיחות עם קולגות, חברים או בני משפחה - בכל אחד מהמצבים הללו הגיבורה מנסה להעניק משמעות לסיטואציה מהאופן בו היא משליכה עליה. כך נוצר דיאלוג בלתי פוסק בין החיצוני לפנימי, בין הריאליה לדמיון, בין ההווה לזיכרון ובין הקולקטיבי לעצמי.
קריצה לאחור
כך גם מנסה איני, למיטב הבנתי, לשלוח לקוראיה קריצה בכל הנוגע לקורפוס יצירה עד כה. איני כמו אומרת לנו שכל עיסוק בהגדרה עצמית נובע ממערך פוליטי או חברתי או מגדרי, שהוא זר בבסיסו לחופשיות של נפש האדם. יש משהו משחרר והומניסטי במובהק במהלך שמבצעת איני, שכן היא מאחדת את האדם ובעל-החיים לכדי ישות אחת, הן במובן הממשי (שלו גם הקשרים מיתולוגיים ברורים) הן במובן התיאורטי, של היות יציר כלאיים אידילי, המכיל בחובו את הטוב שבשני העולמות. לפיכך, אם נחפש מסר בסיפור, הוא למעשה ההכרח בהרמוניה הבלתי ממומשת בין האדם והחיה, הנמצאים במאבק תמידי ממש כפי שהאדם נמצא במאבק שכזה עם עצמו - הן במובן החברתי והן במובן הפרטי, של כל אדם ונפשו שלו.
איני שולטת היטב בשפה וב"סוסית" היא מרבה לכתוב באירוניה, לשזור משחקי מילים ולבצע עשרות רבות של וריאציות על המילה סוס, במובנים תרבותיים, לשוניים ואידיאולוגים. היא שמה בפי כל הדמויות (ובמיוחד בפיה של הגיבורה) "ז'רגון סוסי", המספק הברקות לשוניות משעשעות, אך גם לא מעט ניסוחים מאולצים ולא משכנעים דים. כך גם בנוגע לסיפור המעשה עצמו. הוא מצחיק ברובו ומספק מספר סיטואציות מופרכות נהדרות ודמויות מוקצנות ומטופשות, שאיני מיטיבה לתאר אותן כקריקטורות. אולם הספר אינו מחזיק עד הסוף.
הסגנון הלהטוטני משהו, של קפיצות מהירות, סצנות קצרות והתרחשויות
אבסורדיות הוא בעל חן רב עד כמעט מחציתו הראשונה של הספר, אך לאחר מכן הוא מעייף ולא מעניין מספיק. השימוש המעניין שעושה איני בשפה, בהשאלת העולם הסוסי למבע האנושי, גם הוא ממצה את עצמו בשלב די מוקדם, ולאחר מכן הוא נדמה כאנקדוטה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
"סוסית" הוא ספר משעשע שניתן לגלות בו רבדים רבים, וראוי להסיר ממנו את הקליפות שעוטפות אותו, שכן איני היא מסוג הסופרות שמניחות על פני השטח דבר אחד, אך מסתירות דברים רבים אחרים. חרף השעשוע המבורך והאסתטיקה המעניינת, "סוסית" מתחיל בדהרה אך כוחו נחלש עם הקריאה. נושא הזהות הוא אולי החזק והמרתק ביותר, והאופן בו איני תורמת את הסוס כמשל לזהויות השונות המרכיבות את המין האנושי מעורר הערכה. אולם נכון היה לאחד את כל המרכיבים בצורה מדויקת יותר, ולשמור על התנופה לא רק כיריית זינוק, אלא לאורך הסיפור כולו.
"סוסית", מאת לאה איני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 232 עמ'.
